החזרה למשטר פרלמנטרי, עם כינון חוק יסוד: הממשלה הנוכחי, בשנת 2001, לא שינתה מגמה זו. אדרבה, סעיף 28 לחוק היסוד הבהיר, בנוסחו המקורי, כי "הבעת אי אמון בממשלה תיעשה בהחלטה של הכנסת, ברוב חבריה, לבקש מנשיא המדינה להטיל את הרכבת הממשלה על חבר הכנסת פלוני, שהסכים לכך בכתב". ביסוד עמדה זו ניצבו הרצון "לספק יציבות פוליטית רבה יותר ולהקשות על הבעת אי אמון בממשלה" (שמעון שטרית הממשלה: הרשות המבצעת – פירוש לחוק יסוד: הממשלה כרך א 135 (יצחק זמיר עורך, 2018); להלן: שטרית), והתפיסה לפיה על האופוזיציה לפעול בצורה קונסטרוקטיבית; משמע, להעמיד אלטרנטיבה לממשלה הקיימת, ולא להסתפק בסיכול יוזמותיה (יגאל מרזל "המעמד החוקתי של האופוזיציה הפרלמנטרית" משפטים לח 217, 244 (2009); לתפיסת המיעוט כשותף אינטגרלי בהליך קבלת ההחלטות במשטר דמוקרטי, ולחשיבות הנגזרת של "הידברות ושכנוע" בין המחנות, ראו עע"ם 1207/15 רוחמקין נ' מועצת העיר בני ברק, [פורסם בנבו] פסקה 9 לחוות דעתי (18.8.2016) ובג"ץ 9029/16 אבירם נ' שרת המשפטים, [פורסם בנבו] פסקאות 11-13 לחוות דעתי (1.2.2017); להלן: עניין אבירם). תכליות אלה עצמן הובילו לשינוי נוסף של האיזון, ולאימוץ מודל אי האמון הקונסטרוקטיבי ה"מלא" (שטרית, 502), המעוגן בסעיף 28 לחוק יסוד: הממשלה במתכונתו הנוכחית. כעת, ניתן להביע אי אמון בממשלה, רק "בהחלטה של הכנסת, ברוב חבריה, להביע אמון בממשלה אחרת שהודיעה על קווי היסוד של מדיניותה, על הרכבה ועל חלוקת התפקידים בין השרים כאמור בסעיף 13(ד)".
--- סוף עמוד 85 ---
לא למותר לציין כי למרות החשיבות העקרונית של מנגנון אי האמון, כפי שעולה מן השינויים וההתאמות שהרשות המכוננת טרחה לבצע בו, משמעותו המעשית, לפחות הישירה, אינה רבה: הוא הביא לנפילת ממשלה אחת בלבד, ואף זאת, בטרם עוגנה דרישת הרוב המוחלט בחוק יסוד: הממשלה משנת 1992 ("למרבה האירוניה", יצחק שמיר, שעמד בראש ממשלה זו, הרכיב גם את הממשלה שהחליפה אותה). המעבר למודל של אי אמון קונסטרוקטיבי "מלא", כמו גם הסמכות שניתנה לראש הממשלה להקדים ולפזר את הכנסת אם מצא שקיים בה "רוב המתנגד לממשלה, ושעקב כך נמנעת אפשרות לפעולה תקינה של הממשלה" (סעיף 29(א) לחוק יסוד: הממשלה), הוסיפו והרחיקו בפועל מוסד זה ממרכז הבמה (שטרית, בעמ' 500-501 ו-506-507).
עוד ראוי להזכיר כי מלבד מנגנון אי-האמון, מסורים לכנסת כלים נוספים לסיום כהונת הממשלה – אם כי אלה כרוכים גם בהתפזרותה שלה: אפשרות אחת, שנעשה בה שימוש רב, היא לקבל חוק בדבר התפזרות מוקדמת של הכנסת, וזאת "ברוב חברי הכנסת" (סעיף 34 לחוק יסוד: הכנסת; לדוגמה, ראו חוק התפזרות הכנסת השמונה עשרה, התשע"ג-2012, ס"ח 2, וחוק התפזרות הכנסת העשרים ושתיים והקדמת הבחירות, התש"ף-2019, ס"ח 334). אפשרות שנייה היא למנוע את קבלת חוק התקציב השנתי במועד הקבוע בסעיף 36א לחוק יסוד: הכנסת. לצורך מימוש חלופה זו – הנתקלת גם היא באתגרים וניסיונות כרסום שונים, כפי שמעידים הוראות השעה שעמדו במוקד עניין התקציב הדו שנתי ועניין שפיר, וסעיף 6(2) לתיקון 8 שבמוקד ההליך דנן – די בהתנגדות של 60 ח"כים לממשלה, שכן בכוחם למנוע את אישור חוק התקציב ולהביא להתפזרות הכנסת.