כמובן, חקיקת קבע אינה חסינה מפני הטיות פרסונליות, וניתן לחשוב על הסדרים המשרתים במובהק את אינטרס המחוקק העכשווי – למשל, באמצעות העדפה לא מידתית של רשימות המכהנות בכנסת המחוקקת בכל הקשור למימון מפלגות או שידורי תעמולה (ראו בג"ץ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר, פ"ד כג(1) 693 (1969); בג"ץ 246/81 אגודת דרך ארץ נ' רשות השידור, פ"ד לה(4) 1 (1981)). אולם, סעיף 43ח לחוק יסוד: הממשלה אינו נמנה על חריגים אלה, הואיל ומדובר בנורמה כללית שלא ניתן היה לנבא בזמן אמת את השפעותיה ארוכות הטווח. למעשה, כבר כעת – מעט יותר משנה מאז כינונו – ניתן לחזות בתוצאותיה הבלתי צפויות של יצירתו מאחורי מסך בערות: רשימות שנטלו חלק בממשלה ה-35, ובכינון תיקון 8 לחוק יסוד: הממשלה, נותרו מחוץ לממשלת החילופים ה-36, וההסדר שקבעו מציב בפניהן משוכה גבוהה יותר בדרך להבעת אי אמון בממשלה זו. בנסיבות אלה, אין כל עילה להתערב בשיקול הדעת של הרשות המכוננת וליטול מסעיף 43ח את מעמדו החוקתי.
12. ודוקו, אני נכון להניח כי הנסיבות הפוליטיות ששררו ערב הקמת הממשלה ה-35 הניעו את גלגלי תיקון 8, שסעיף 43ח לחוק יסוד: הממשלה נמנה על הוראותיו, ולמצער השפיעו על תוכנו. ברם, הרקע לחקיקה אינו פוסל אותה. חקיקה נועדה, בין היתר, לפתור בעיות שהתרחשו במציאות. היכולת להגיב בצורה דינמית, ולתקן באופן מיידי כשלים שנחשפו, מצויה בארגז הכלים של המחוקק. כל עוד החקיקה מציעה פתרון כללי לבעיה כללית, אין פסול בכך שאירוע ספציפי הוא שהעלה את הבעיה על שולחנו של המחוקק (ראו מיכל טמיר "חקיקה פרסונלית – חקיקה סלקטיבית?" חוקים
--- סוף עמוד 90 ---
יב 173, 179-180 (2018); ונדיב מרדכי, מרדכי קרמניצר ועמיר פוקס מדריך למחוקק 65-66 (2015)).
חשוב מכך, הדין הנוהג אינו רואה במניעיו הפוליטיים של המחוקק עילה לשלילת מעמדה החוקתי של נורמה שהרשות המכוננת עיטרה בכותרת "חוק יסוד". אכן:
"'ספק רב אם מניעים לחקיקת חוק יסוד – אף אם ניתן לטעון שאינם ראויים – עשויים כשלעצמם להוות פגם משפטי המהווה עילה לביקורת שיפוטית' [...] גם אם מוכנה הייתי להניח כי המניע לחקיקת החוק היה, כטענת העותרים, רצון של הקואליציה להימנע מהצורך לאשר את חוק התקציב אחת לשנה, אין בנימוק זה כשלעצמו כדי להצדיק ביקורת שיפוטית" (בג"ץ 4908/10 בר-און נ' כנסת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 17 לחוות דעת הנשיאה ד' ביניש (7.4.2011); להלן: עניין בר-און).