16. חברי תומך את יתדותיו גם בחוק ההדחה – תיקון 44 לחוק יסוד: הכנסת שכבר הוזכר לעיל, בו נקבע כי בקשה להפסקת חברות בכנסת מכוחו תוגש רק "בעקבות מעשה שנעשה לאחר תחילתו של חוק יסוד זה". דא עקא, תיקון זה מוכיח, לטעמי, דווקא את ההפך: הרשות המכוננת הסתפקה בתחולת חוק היסוד על מעשה שבוצע לאחר כניסתו לתוקף, ודחתה בפה מלא הצעה להחיל את מנגנון ההדחה רק מן הכנסת הבאה, כפי שהיה עליה לנהוג, לכאורה, לפי עמדת חברי. משמע, מדובר בנורמה שנועדה להגן על אינטרס הציפיה של חברי הכנסת, ולהבטיח כי לא יודחו בגין מעשה שאי אפשר היה לצפות את תוצאותיו בעת ביצועו. לעומת זאת, היא אינה רואה צורך להגן על "ציפיות הבוחר" ולעכב את כניסת התיקון לתוקף עד כינוס הכנסת הבאה, לאחר עריכת בחירות (ראו פרוטוקול ישיבה 213 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-20, 84-85 (21.6.2016), ופרוטוקול ישיבה 233 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-20, 89-90 (12.7.2016)).
17. על רקע תמונה נורמטיבית זו – כמו גם שינויים נוספים בחוקי היסוד המשטריים, שרשימה חלקית שלהם הוצגה בחוות דעת חברי (פסקאות 134-137 לחוות דעתו) – אין בחוק יסוד: הממשלה (תיקון), ס"ח התשע"ד, 346 (להלן: תיקון 1), כדי להוביל למסקנה שונה. אכן, בתיקון זה נקבע כי הוראותיו יחולו רק "מהבחירות לכנסת העשרים", ולא במהלך חיי הכנסת ה-19 שכוננה אותו. אולם, בהתחשב בכך שהוראות אלה כללו, בין היתר, את הגבלת מספר השרים וסגני השרים (סעיפים 1 ו-2 לתיקון), ספק רב האם דחיית התחולה מעידה על "תודעת חיוב" – אם לשאול מונח שנעשה בו שימוש בהקשר של "המנהג החוקתי" (ראו, למשל, עניין אבירם, פסקאות 6 ו-8 לחוות דעתי, ובג"ץ 4956/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' כנסת ישראל, פסקאות 15 ו-29 לחוות דעת חברי, השופט י' עמית (20.8.2020)) – או נובעת משיקולים פוליטיים ומעשיים, כגון קושי ליישם את הוראות התיקון באופן מיידי.
--- סוף עמוד 96 ---
יתר על כן, תחולתו העתידית של התיקון האמור חושפת את הקושי בהבחנה שעורך חברי, המשנה לנשיאה ח' מלצר, בין שינויים משטריים שונים. לא מצאתי טעם לכך שהגבלת מספר השרים (מושא תיקון 1 צופה פני העתיד) נתפסת כשינוי "משמעותי", בעוד הגדלת מספר סגני ראש הממשלה או יצירת תפקיד ממלא מקום ראש ממשלה (במסגרת תיקונים 2 ו-4 לחוק יסוד הממשלה הראשון) היא עניין "מצומצם" שניתן להחיל באופן מיידי. קושי זה ממחיש אף הוא את העדר "תודעת חיוב" לגבי תחולתם העתידית של הסדרים משטריים, ומחזק את המסקנה כי לא ניתן לקבוע שתנאי הפרוספקטיביות – במובן המוצג על ידי חברי – מהווה תנאי לזיהויה של נורמה כבעלת מעמד חוקתי. הקושי מתעצם כאשר בכל מקרה סבור חברי כי יש לדחות את העתירה, ומטרת ההנמקה היא קביעת התראת בטלות כללית מרוככת. על כך ארחיב בסמוך.