--- סוף עמוד 114 ---
יסודי של שיטת המשטר, כפי שניתן להבין מחוות דעתו של חברי המשנה לנשיאה (בדימ'). מדובר בהסדר אופייני לתיקונים שנערכו בעבר במסגרת חוק יסוד זה. העובדה שקדמה להסדר התדיינות פוליטית או כי ההסדר הוא בעל תחולה מיידית אינה מעלה או מורידה. מעבר לכך ובבחינת הרבה למעלה מן הצורך, המציאות מוכיחה כי התיקון מושא הוראת סעיף 43ח לחוק יסוד: הממשלה אף שימש לבסוף להרכבת ממשלה נוספת, ל"שחקנים" נוספים. הטענה כי הוא "נתפר" למערכת אינטרסים צרה ספציפית, מאבדת אפוא מעוקצה כליל.
מיצוי הליכים בעתירות חוקתיות
18. ולסיום אוסיף הערה באשר לחובת מיצוי ההליכים במסגרת עתירות חוקתיות. חברי המשנה לנשיאה (בדימ') מוצא קושי בדרישה למיצוי הליכים בעתירות חוקתיות המופנות נגד חוקתיות חוק, ובוודאי כאלה המופנות נגד חקיקת יסוד, ומכל מקום הוא לא מצא כי נסיבות העניין מצדיקות החלת דרישה זו. אינני סבור כי בעת הזו, משהגענו עד הלום, נותר מקום לדיון בשאלה אם נסיבות מקרה זה מצדיקות את החלת הדרישה של מיצוי הליכים אם לאו. ברם, אציין כהערה כללית כי גם בעתירות חוקתיות ישנה תוחלת לכלל בדבר מיצוי הליכים, בעיקר לצורך צמצום ומיקוד המחלוקת בין הצדדים עובר לפנייה לבית המשפט (וראו: בג"ץ 5261/20 עו"ד שחר בן מאיר נ' הכנסת, [פורסם בנבו] פסקה 6 (20.8.2020) (להלן: עניין בן מאיר); בג"ץ 267/21 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' שר האוצר [פורסם בנבו] (24.1.2021); ובקשה לדיון נוסף שנדחתה: דנג"ץ 912/21 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' שר האוצר [פורסם בנבו] (21.4.2021)). העיקרון על פיו אין להלום ניסיון "להתכתב" עם רשויות השלטון דרך בית משפט נכון ותקף אפוא גם בעתירות חוקתיות (וראו למשל: עניין בן מאיר, שם). חובת מיצוי ההליכים אינה נטולת חריגים, אולם אין מקום לפטור גורף בעתירות מסוג זה או אחר.
מצטרף אני אפוא לעמדה כי דין העתירות להידחות.
ש ו פ ט
השופטת ד' ברק-ארז:
1. האם ההסדר החוקתי בנושא של "ממשלת חילופים" כפי שהונהג בחוק יסוד: הממשלה (תיקון מס' 8 והוראת שעה) (להלן: תיקון ממשלת החילופים או התיקון),
--- סוף עמוד 115 ---
בחלק מהיבטיו, עלה כדי "שימוש לרעה" בחוק יסוד? ואם כן – מהן התוצאות הנובעות מכך? באופן קונקרטי, התשובות לשאלות אלה נגזרות מהדיון בשלושה היבטים מרכזיים של תיקון ממשלת החלופים, אלה שכנגדם הוצאו צווים על-תנאי: הראשון – צמצום סמכותה של הכנסת להביע אי-אמון בממשלה (להלן: הסדר אי-האמון); השני – הוראת השעה שהגבילה את סמכותה של הכנסת ה-23 לשנות את התיקון אלא ברוב של 70 חברי כנסת (להלן: הסדר השריון הזמני); השלישי – תחולתו המיידית של תיקון ממשלת החילופים גם על תקופת כהונתה של הכנסת ה-23, להבדיל מהחלתו רק על כנסות עתידיות (להלן: סוגיית התחולה המיידית).