שאלת הסף: עתירות תאורטיות
7. נקודת המוצא לענייננו היא כי בנקודת הזמן הנוכחית פקעה תקופת כהונתה של הכנסת ה-23 אשר חוקקה את תיקון ממשלת החילופים. בהמשך לכך, אף ממשלת ישראל ה-35, אשר זכתה לאמון הכנסת ה-23 כממשלת חילופים בהתאם לתיקון האמור, חדלה מלפעול עם הקמתה של ממשלת ישראל ה-36 המכהנת עתה. בנסיבות אלו, ברי כי מבחינה מעשית התייתר הדיון בהוראת השריון הזמני – שהוגבלה כאמור מלכתחילה לתקופת כהונתה של הכנסת ה-23 – כמו גם בסוגיית החלתו המיידית של התיקון על הכנסת ה-23.
8. לצד זאת, חברי המשנה (בדימ') סבור כי הדיון בסוגיית התחולה המיידית נופל לגדר החריגים לכלל של הימנעות מדיון בעתירה שלא ניתן לתת בה סעד אופרטיבי. אני נוטה לקבל את דעתו בעניין זה – בהתחשב בהיסטוריה החקיקתית הקיימת, ממנה עולה כי תיקונים של חוקי היסוד במתכונת "מיידית" הם תופעה החוזרת על עצמה, ועל כן ניתן לצפות כי היא תשוב ותישנה. כזכור, רק לאחרונה, בעניין שפיר, אחת ההצדקות המרכזיות לחריגה מן הכלל האמור נגעה לאפשרות כי פרקטיקה דומה של חקיקת הוראות שעה בנסיבות של משבר תקציבי תחזור ותישנה גם בעתיד (ראו: פסקה 3 לחוות דעתי ופסקאות 27-26 לחוות דעתה של הנשיאה א' חיות באותו עניין). זאת, בין היתר, בהתחשב בהיסטוריה החקיקתית ובניסיון העבר באשר לתיקונים שנערכו בחוקי יסוד בהקשרים הנוגעים לתקציב המדינה ובפרט בדרך של הוראות שעה. כשלעצמי, לא מצאתי כי נסיבות המקרה דנן מצדיקות להבחין בין המקרים.
--- סוף עמוד 117 ---
9. מכל מקום, בהתחשב בתוצאה הסופית שהגעתי אליה, ההכרעה בשאלה האם העתירות הפכו תיאורטיות היא פחות חשובה. כאמור, השתכנעתי כי עליהן להידחות לגופן.
10. אוסיף ואציין כי אלמלא נדונה כבר השאלה של חקיקת חוקי יסוד כהוראת שעה – בעניין שפיר, ועוד קודם לכן בבג"ץ 4908/10 ח"כ בר-און נ' כנסת ישראל, פ"ד סד(3) 275 (2011) ובבג"ץ 8260/16 המרכז האקדמי למשפט ועסקים נ' כנסת ישראל [פורסם בנבו] (6.9.2017) – הייתי סבורה כי הייתה הצדקה דומה לדון בסוגיה זו במקרה שבפנינו, בגדרו של החריג להימנעות מדיון בעתירות תיאורטיות. אולם, נושא זה כבר התחדד, ולכן בקשר לכך – להבדיל מאשר בסוגיית המיידיות – אף לטעמי לא נדרשת הכרעה לגוף הדברים ואסתפק במספר הערות שיפורטו להלן.
הסדר אי-האמון בממשלת חילופים
11. הנושא הראשון שאליו אדרש, על-פי סדר הדברים, הוא סעיף 43ח לחוק יסוד: הממשלה הקובע כי במקרה שבו החליטה הכנסת להביע אי-אמון בממשלת חילופים ולהביע אמון בממשלה אחרת – לא יהיו רשאים ראש הממשלה וראש הממשלה החליפי בממשלת החילופים לעמוד בראש אותה "ממשלה אחרת". בהקשר זה, כאמור, הצו על-תנאי הראשון לא הוגבל אך להיבט הדיוני של תחולתו המיידית של הסדר אי-האמון אלא נסב גם על תכניו המהותיים של הסדר זה. הטענה המרכזית שהועלתה בעתירות בהקשר זה היא כי מדובר בהסדר המצמצם את כוחה של הכנסת להביע אי-אמון בממשלה ולפיכך פוגע במנגנון הדמוקרטי.