25. חברי המשנה לנשיאה (בדימ') הלך בדרכה של הנשיאה בעניין שפיר. אמנם, תחילה הוא הציג בפסק דינו גישה מרחיבה לשלב הראשון במבחן הדו-שלבי, אך כאמור בסופו של דבר "פדה" את תיקון ממשלת החילופים מחריצת דין לשבט הודות לכך שלשיטתו המשבר הבריאותי והפוליטי החריף שבו נחקק תיקון חוקתי זה יכול לשמש צידוק, ולו חלקי, לקבלתו במתכונת המיידית שבה התקבל. דעתי שונה אף בעניין זה. כפי שהסברתי בפסק דיני בעניין שפיר, יש מקום לחשוש ממבחן המזמין את בית המשפט להעריך האם נסיבות פוליטיות קשות כאלה או אחרות יכולות לשמש צידוק לחקיקתו של תיקון לחוק יסוד שאינו עומד בדרישות בסיסיות לתוקפו (שם, בפסקה 27 לחוות דעתי). דיון שכזה עלול לגרור את בית המשפט, על כורחו, לזירה הפוליטית ובדרך זו להוביל לפגיעה באמון הציבור בו.
26. במלים אחרות: אילו הכנסת הייתה מחוקקת חוק יסוד פרסונלי ממש, אינני סבורה שניתן היה להציל את תוקפו אך בשל משבר פוליטי חריף כזה או אחר. מכל מקום, אינני סבורה שעל בית המשפט להעריך אם משבר מסוים הוא חריף דיו כדי להסכין לחריגה מן הסטנדרטים החוקתיים שלנו. סוגיה זו מעוררת מטבעה קשיים של ממש באשר לאמות המידה שעל-פיהן ניתן לקבוע כי בנסיבות מסוימות קם צידוק כאמור, או למצער צידוק חלקי. הדברים אמורים ביתר שאת במקרים, כבענייננו, שברקעם עומד משבר פוליטי בעיקרו, להבדיל ממצב חירום חיצוני – כגון מצב
--- סוף עמוד 122 ---
מלחמה. כשלעצמי, לא מצאתי מענה ברור לתהיות אלה בחוות דעתו של חברי המשנה לנשיאה (בדימ'), אשר סבר כאמור כי חוסר היציבות הפוליטי טרם חקיקתו של תיקון ממשלת החלופים, כמו גם הקשיים סביב התפרצות נגיף הקורונה, עלו כדי צידוק חלקי בלבד בנסיבות העניין.
27. זאת ועוד: לאמיתו של דבר, אני סבורה שמבחנן של הנורמות החוקתיות היסודיות הוא דווקא בעתות משבר. אם משבר פוליטי חריף יכול לשמש "צידוק" לחריגה מנורמות אלה – אנה אנו באים? כפי שציינתי בעניין שפיר, ככלל המענה למצבי חירום ולנסיבות חריגות אחרות אמור להיעשות במתכונת של קביעת הסדר קבע עקרוני בחוקי היסוד, המסדיר מנגנונים ייעודיים על פיהם יש לנהוג במצבים אלו. זאת, בצד האפשרות, במקרים המתאימים, לקבוע הסדרים זמניים בדרך של חקיקה רגילה, בכפוף למגבלות הנוגעות לתוקפו של חוק בהתאם לחוקי היסוד.
פסלותן של הוראות שעה
28. לקראת סיום, אתייחס בקיצור נמרץ לסוגיה שהפכה תיאורטית במקרה זה – עיגון הסדרים חוקתיים בדרך של הוראות שעה. למעלה מן הצורך, אני מוצאת לשוב על עמדתי, כפי שהובעה בפסק דיני בעניין שפיר, ולפיה ככלל חקיקת חוק יסוד במתכונת של הוראת שעה היא מעשה אשר חורג מסמכותה המכוננת של הכנסת לחוקק חוקי יסוד שישמשו כפרקים בחוקתה העתידית של ישראל. כפי שציינתי שם, זמניות שכזו חותרת תחת התפיסה העקרונית לפיה הוראות החוקה נועדו לעגן נורמות על-זמניות ולהוות יחדיו מסגרת קבועה ויציבה לתפקוד המדינה ולכינון מערכת היחסים בינה לבין אזרחיה. אני סבורה שהמקרה שבפנינו הוא דוגמה מצוינת לחשש שהסדרים שנחקקים רק לצורך השעה, כמו החלת דרישה לרוב מיוחד רק בכנסת הנוכחית ולא באלה שאחריה, אינם תיקונים חוקתיים "אמיתיים", אלא ביטוי לקוניוקטורה פוליטית, ואולי אף פרסונלית. ברי כי צעד שכזה אינו מכוון לשמש כפרק בחוקתה של מדינת ישראל, ואפילו אינו מנסה להתכסות באצטלה של "ניסוי חוקתי" זמני, כפי שנטען במקרים קודמים בעבר. על כן, אני מבקשת להטעים כי בנסיבות רגילות היה מקום לקבל את העתירות בראש זה שלהן. אולם, כאמור, משהכנסת ה-23 התפזרה זה מכבר, אכן העתירות התייתרו ככל שהתייחסו להיבט זה.