--- סוף עמוד 127 ---
5. לאורך השנים צומצם בישראל היקפו של מוסד אי-האמון ובאופן הדרמטי ביותר בשנת 2001, עם המעבר לשיטת אי-האמון הקונסטרוקטיבי, המחייב החלטה של הכנסת לבקש מנשיא המדינה להטיל את הרכבת הממשלה על חבר כנסת פלוני שהסכים לכך בכתב. בשנת 2014 חל צמצום נוסף במוסד אי-האמון, כשנקבע כי לצורך הבעת אי-אמון בממשלה על הכנסת לקבל החלטה, ברוב חבריה "להביע אמון בממשלה אחרת שהודיעה על קווי היסוד של מדיניותה, על הרכבה ועל חלוקת התפקידים בין השרים [...]" (סעיף 28(ב) לחוק היסוד; חוק-יסוד: הממשלה (תיקון), ס"ח 2440, 346). במובן זה, יש ממש בטענת העותרים לפיה סעיף 43ח לחוק היסוד מהווה חוליה נוספת בשרשרת צעדים השוחקים את כוחה של הכנסת למול כוחה של הממשלה (ראו גם: עניין המרכז האקדמי, פסקה 2 לחוות דעתו של השופט הנדל; שמעון שטרית הממשלה: הרשות המבצעת – פירוש לחוק יסוד: הממשלה כרך ב 503-499 (יצחק זמיר עורך, 2018) (להלן: שטרית)).
ואולם, כחבריי השופטים הנדל וברק-ארז אני סבורה כי אף מבלי להכריע בשאלות הנוגעות לסמכותו של בית המשפט לערוך ביקורת שיפוטית על תוכנם של חוקי היסוד, ההסדר שנקבע בסעיף 43ח לחוק היסוד אינו שולל, ולו בקירוב, את אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל (ראו: עניין חוק ההדחה, בפסקה 36 לחוות דעתי; עניין חוק יסוד: הלאום, בפסקה 31 לחוות דעתי).
6. סעיף 43ח לחוק היסוד מטיל אומנם הגבלה על זהות הגורם שרשאי לעמוד בראשות הממשלה המוקמת מכוח אי-האמון בממשלה המכהנת. עם זאת, הדבר נעשה כחלק ממכלול של הוראות שנועדו להסדיר את מנגנון ממשלת החילופים ולהבטיח את יציבותה. התכלית שבבסיס סעיף 43ח לחוק היסוד עולה בקנה אחד עם תכלית התיקונים שמכוחם הוטלו לאורך השנים מגבלות על יכולתה של הכנסת להביע אי-אמון בממשלה – שמירה על יציבותה של הממשלה (ראו בהקשר זה: דברי הסבר להצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון) (הגברת המשילות) ה"ח הכנסת 45, 47 (22.7.2013); שטרית, כרך א', בעמ' 135; טל לנטו "מתחת למכ"ם: אי-אמון קונסטרוקטיבי בישראל" עיונים 33, 280, 295-293 (2020); יגאל מרזל "חובת האמון של הממשלה כלפי הכנסת" חובות אמון בדין הישראלי 209 (רות פלאטו-שנער ויהושע (שוקי) שגב עורכים, 2016)). ובמילים אחרות, במסגרת מערך האיזונים והבלמים בין הרשויות הגיעה הרשות המכוננת פעם אחר פעם למסקנה שיש לבכר את
--- סוף עמוד 128 ---