24. נטען כי על פי עובדות כתב האישום, בשנת 2009 פנה הנאשם לבנק הבינלאומי והחל לפעול במסגרת חשבונו, כאשר מנהלת הסניף וסגניתה בשנים הרלוונטיות, חגית כהן ועליזה קטנוב, לא נחקרו בנוגע לנסיבות העברות הכספים, אך לעומתן נחקר רפאל מימון, שהחל לנהל את סניף הבנק מסוף שנת 2010. נטען כי עדויותיהן של חגית כהן ועליזה קטנוב, מנהלת סניף הוד השרון וסגניתה, בהתאמה, בתקופה שבה החלו ההעברות הכספים לנאשם, אשר זומנו להעיד מטעם ההגנה, סייעו בהקמת ספק סביר וביססו קיומם של מחדלי חקירה. נטען כי בעוד שבתחילה נציגת הבנק הבינלאומי שזומנה מטעם ההגנה טענה שאין בידיהם מסמכים, הרי שבהמשך פרשת ההגנה הוצגו חלק מהמסמכים ובעדותה מסרה כי ישנם מסמכים נוספים שאגורים בבנק. נטען כי הבנק הוא גורם בעל אינטרס, שיש לו חובת דיווח לפי חוק איסור הלבנת הון, וחובה עליו לספק מידע ללקוח ולהדריך אותו. נטען כי הוטלו על הבנק הבינלאומי עיצומים בגין הפרת חובת הדיווח והתנהלות בניגוד לחוק איסור הלבנת הון. ב"כ הנאשם טען כי המאשימה לא הצליחה לסתור את טענת הנאשם לפיה הוא ביקש לפתוח חשבון בנק נפרד לצורך העברת הכספים, עוד לפני שנחתם הסכם ההלוואה אשר הוצג כאמור לבנק.
25. ההגנה טענה כי במסגרת דוקטרינת הביקורת המנהלית בפלילים, לבית המשפט סמכות לבקר את הליך החקירה ואת הליך ההעמדה לדין. נטען כי החוקר המרכזי בתיק אמר שהחקירה התמקדה במנשה. נטען כי בשל הגשת כתב אישום כנגד מנשה בתיק נפרד מזה של הנאשם ישנו סיכון שתהיינה הכרעות עובדתיות סותרות ומנשה יזוכה מהאישום המקביל בגין אותם אירועים. נטען שמנשה נעזר לא רק בנאשם לצורך העברת כספים מחו"ל לארץ אלא גם באמו ובאחיו, כאשר בתיק המקביל בעניינו של מנשה נדחו טענות המאשימה לגבי עבירות המקור של מרבית העבירות. בתיק דנן אין טענה שמקור הכסף שהועבר בעבירה ומתבקשת הרשעתו של הנאשם גם אם מנשה יזוכה מכך ולכן לא ברור מדוע הואשמו הנאשם ומנשה בתיקים נפרדים. עוד נטען כי למנשה, בניגוד לנאשם, לא יוחסו עבירות מרמה כלפי הבנקים.
26. נטען כי המאשימה לא הצליחה להרים את הנטל ביחס למודעותו של הנאשם בדבר טיב ההסדר בין מנשה לבין הבנקים, וכי לנאשם אין כל ידיעה ביחס להתנהלות העבריינית הלכאורית של מנשה, ולכן הוא הועמד לדין בנפרד.
27. נטען כי הסיבה לכך שהבית ברמות השבים לא נרשם על שמו של מנשה היא שמרגע פתיחת החקירה היה הליך דיספוזיציה על הרכוש, אשר מנע זאת, ולכן לא ניתן ללמוד מעובדה זו שהסכם ההלוואה בין מנשה והנאשם היה למראית עין.