14. ודוק, חברתי מבקשת לסטות מהפרשנות שניתנה למונח "גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין" בהגדרה המנהלית בשני היבטים חשובים: ראשית, ההגדרה המנהלית של חלופה זו פורשה כמחייבת התייחסות קונטקסטואלית, לאמור גוף או אדם יכול להיחשב כממלא תפקיד ציבורי על פי דין לעניין אחד, וכמי שאינו ממלא תפקיד ציבורי על פי דין בהקשר אחר, והכל לפי מהותו של התפקיד המובא לבחינה שיפוטית והקשר הדברים (בג"ץ 160/72 אחים שרבט, חברה לבנין בע"מ נ' האגודה למען הזקן באזורי, פ"ד כז(1) 620, 627-626 (1973); בג"ץ 731/86 מיקרו דף נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מא(2) 449, 455-454 (1987)). לגישת חברתי בהקשר בו עסקינן, דיני התובענות הייצוגיות, מוטב לתת לחלופה זו פרשנות כוללת, לפיה אם עיקר תפקידיו של גוף או אדם הם בגדר תפקיד ציבורי לפי דין הוא ייחשב לצורך החוק כרשות לכל דבר ועניין, ולא רק בהקשר בו הוא ממלא תפקידים ציבוריים לפי דין (פסקה 30 לחוות דעתה); שנית, חברתי אינה רואה זהות הכרחית בין השאלה אם אדם או גוף מסוים הוא ממלא תפקיד ציבורי על פי דין בהתאם להגדרה המנהלית לבין השאלה אם אותו אדם או גוף הוא ממלא תפקיד ציבורי על פי דין לצורך דיני התובענות הייצוגיות. לפיכך, לגישתה, העובדה כי קופות החולים אינן נחשבות ל"רשות" לצורך ההגדרה המנהלית אינה מלמדת בהכרח כי אין לראותן כ"רשות" לצורך חוק תובענות ייצוגיות.
15. גישתה של חברתי נתמכת בטיעונים ונימוקים שאינני מקל ראש בהם. אכן, ייתכן כי כעניין של דין רצוי מוטב היה לאמץ לצורך חוק תובענות ייצוגיות הגדרה של המונח "רשות" שאינה תואמת את ההגדרה המנהלית בשני ההיבטים שצוינו לעיל. אפס, כעניין של דין מצוי סבורני כי אין בידינו לאמץ במקרה בו עסקינן פרשנות של המונח "רשות" השונה מההגדרה המנהלית. לכך שני טעמים: האחד דוקטרינרי, והשני מהותי.
16. הנימוק הדוקטרינרי נעוץ בכך שהמונח "רשות" הוגדר בחוק תובענות ייצוגיות על דרך של הפניה להגדרה הקבועה בחוק בתי משפט מנהליים (הסיפא של סעיף 3(א)
--- סוף עמוד 50 ---
לחוק תובענות ייצוגיות קובעת כי "בסעיף קטן זה ובסעיפים 5(ב)(2), 9 ו-21, 'רשות' – כהגדרתה בסעיף 2 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים"). אבהיר את הדברים.
17. במלאכת החקיקה עומדות לפני המחוקק מספר אפשרויות ביחס להגדרת מונחים בהם הוא עושה שימוש במסגרת החוק. יש והוא בוחר לנסח הגדרות בחוק הספציפי – בין אם בסעיף ההגדרות ובין אם תחת סעיף מסוים, ויש והוא בוחר להימנע מכך – בין משום שהמונחים הדורשים פרשנות מוגדרים ממילא בחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הפרשנות), ובין בשל הרצון להימנע מהגדרה ממצה ושימוש בלשון "סגורה", שיש בהם כדי להגביל ולצמצם את מתחם המשמעות של המונח. כאשר בוחר המחוקק באפשרות הראשונה, דהיינו ביצירת הגדרה בחוק, עומדות לפניו שתי טכניקות נפוצות: הראשונה, יצירת הגדרה עצמאית העומדת בפני עצמה לעניין החוק הספציפי שעל הפרק; השנייה, הגדרה על דרך ההפניה לחקיקה אחרת. מכאן, נדרשים אנו לשאלה כיצד בחירת המחוקק בין האפשרויות הללו משליכה על פרשנות דבר החקיקה.