--- סוף עמוד 14 ---
עוד קבעה עמדת הרוב כי חרף זהות הלשון, אין זיקה הכרחית בין הגדרת "רשות" בחוק תובענות ייצוגיות לבין הגדרת "רשות" בחוק-יסוד: השפיטה ובחוק בתי משפט לעניינים מינהליים – והדגש צריך להיות על פרשנות שתואמת את תכלית החקיקה שבה מופיע הביטוי שטעון פירוש, לענייננו חוק תובענות ייצוגיות. נקבע כי אחת ממטרות חוק תובענות ייצוגיות היא לרסן את כוחו האדיר של ההליך הייצוגי, במיוחד בכל הנוגע למדינה ורשויותיה, ולהגן עליהן לבל ייגרם להן נזק שיוביל לפגיעה חמורה בציבור. משכך, נקבע כי הכרה בקופות החולים כ"רשות" בנסיבות העניין ובראי תכלית חוק תובענות ייצוגית היא מתבקשת – משום שבפעילות אספקת שירותי הבריאות מתקיימים שיקולים שמצדיקים להחיל הגנת תקציב דומה לזו שמוענקת למדינה ולרשויותיה. זאת בין היתר בהינתן המימון הציבורי של קופות החולים והעובדה שהמדינה היא שבסופו של יום תישא בנטל הכלכלי לכיסוי גירעון תקציבן. על יסוד כלל האמור נקבע כי דין הערעורים להתקבל, והדיון הוחזר לבית הדין האזורי על מנת שיכריע בשאלת תוקפן של הודעות החדילה.
עמדת הרוב הוסיפה ונתנה דעתה לסעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, שלפיו בקשה לאישור תובענה כייצוגית שתוקפת החלטה של רשות ושהסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה (לרבות השבת סכומים שגבתה הרשות כמס, אגרה או תשלום חובה אחר) – נדרש להגישה לבית משפט לענייניים מינהליים; ונקבע כי יש לפרש הוראה זו באופן שלא מוציא מגדרי סמכותן העניינית של ערכאות ייחודיות עניינים הנתונים להם לכתחילה כתביעת הפרט. בהתאם, נקבע כי מאחר שסעיף 54(ב) לחוק ביטוח בריאות קובע שלבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון "בכל תובענה למעט תביעת נזיקין, שבין מבוטח או מי שהוא טוען שהוא מבוטח לבין שר הבריאות, המנהל, המוסד, קופת חולים [...]", כך גם הסמכות לבירור בקשות האישור נתונה לבית הדין לעבודה, ש"הפך במשך השנים לבקיא ומצוי בעניינים הנוגעים לחוק הבריאות".
14. לעומת זאת, עמדת המיעוט של סגן הנשיאה א' איטח, סברה כי יש לדחות את הערעורים; להותיר את החלטת בית הדין האזורי בעינה; ולהשיב את הדיון בבקשות האישור לגופן לבית הדין האזורי. לדברי השופט איטח, חרף אופיין "הציבורי" של קופות החולים, ולמרות שההבדל בינן ובין "רשות" הוא "דק מן הדק", אין מקום לראות את הקופות כממלאות תפקיד ציבורי "על פי דין" כאשר הן גובות השתתפות עצמית. עמדה זו הושתתה על פסיקה קודמת של בית המשפט הגבוה לצדק שלפיה אין מקום לסווג את קופות החולים כ"גוף הממלא תפקיד ציבורי על פי דין", תוך שהודגש כי אין