48. לאחר ששקלתי בכובד את עמדות הצדדים, מצאתי לנכון לבכר את עמדת התובעים על פני עמדת הנתבעות. ואנמק:
49. הסכם המכר עליו הוחתמו התובעים עונה על הגדרת "חוזה אחיד" שבסעיף ס' 2 לחוק החוזים האחידים.
כפי שיפורט להלן, הנתבעות לא הוכיחו כי תנאי מתנאיו של החוזה יצא מגדר תחולתו של חוק החוזים האחידים ובכלל כך סעיף 9 לנספח התשלומים שעניינו "פיצויים מוסכמים".
50. סעיף 9 מתייחס ל"פיצויים מוסכמים" אשר יגיעו בגין איחור במסירת הדירה. כך, קובע הסעיף כי מלבד הפיצוי על סך 400$ דולר (סכום שהשתנה בנספחי השינויים, כמפורט להלן), לא יהא זכאי הקונה לכל פיצוי אחר, וזאת למשך 30 חודשים. בתום תקופה זו ככל שלא נמסרה הדירה לידי הקונה, יהא בידיו לבטל ההסכם ולתבוע נזקיו.
51. שאלת החוקיות של סעיפי פיצוי מוסכם נדונה באריכות על ידי בית הדין לחוזים אחידים בפסק הדין שיכון ופיתוח (ח"א (חוזים אחידים ירושלים) 702/06 היועץ המשפטי לממשלה נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ (נבו 06.12.2011) , לעיל ולהלן: "פסק דין שיכון ופיתוח").
כך נקבע כי:
"פשיטא שהגבלת תרופותיו של הקונה מקיימת את חזקות הקיפוח שבסעיפים 4(6) ו-4(8) לחוק החוזים האחידים. ...
האם עלה בידי המשיבה לסתור את חזקת הקיפוח? המשיבה טענה כי קביעת פיצוי מוסכם היא בחירה של הצדדים לחוזה ואין להתערב בהסכמה זו. טענה זו אין בידינו לקבל, שכן היא מנוגדת למושכלות היסוד בדיני החוזים האחידים. טענת "הבחירה החופשית" רלבנטית לחוזה רגיל. בחוזה אחיד, לעומת זאת, ההסדרים החוזיים אינם נובעים מבחירה חופשית של הצדדים, אלא מקביעת התנאים, באופן חד-צדדי, על ידי הספק. משום כך הטענה שמדובר בתניה מוסכמת אין בה, כשלעצמה, כדי לסתור את חזקת הקיפוח, שאם לא תאמר כן נמצאנו מרוקנים מתוכן את דיני החוזים האחידים בכלל, ואת חזקות הקיפוח שבחוק החוזים האחידים בפרט" סעיפים 136-137 לפסק הדין) .
בהמשך התייחס בית הדין לטענה כי הפיצוי עומד ביחס סביר לנזק, ודחה אותה:
"עוד טענה המשיבה כי כל עוד מדובר בפיצוי העומד ביחס סביר לנזק הצפוי ללקוח אין כל סיבה להתערב בהסכמה זו, וכי במקרה דנן מתקיים יחס סביר כזה. טענה זו של המשיבה דינה להידחות. ... עניננו בשאלה האם הגבלת תרופותיו של הקונה לפיצוי המוסכם בלבד אינה מקפחת את זכויותיו. ראוי לזכור כי סעיף ההסכם בו עסקינן דן בהפרה של חיוב מרכזי בחוזה (חיוב המסירה של הדירה), וזאת בנסיבות בהן אין כל סיבה מוצדקת להפרה זו, ולאחר שכבר חלפו שלושה "חודשי חסד" שמעניק ההסכם ממילא למשיבה. בנסיבות אלה קשה למצוא הצדקה להגבלה הקשה על התרופות שקובע הסעיף. אף אם נניח כי שיעור הפיצויים המוסכמים (שהנו כשיעור דמי שכירות הנדרשים לשכירתה של דירה דומה – ראו פסקה 397 לסיכומי המשיבה) משקף את הנזק הצפוי, הרי שהוא משקף אך ורק את הנזק הישיר הנובע מאבדן אפשרות השימוש בנכס. בנוסף לנזק זה עלולים להיגרם לקונה נזקים נוספים, עליהם לא יוכל לקבל פיצוי בשל ההגבלה שבסעיף. בנוסף, מנוע הקונה מלבטל את ההסכם, וזאת חרף העובדה שמדובר בהפרה מצד המשיבה של חיוב עיקרי, הנמשכת לפחות שלושה חודשים, ולכן יש להניח שהיא עשויה להיחשב כהפרה יסודית. לאור האמור, אין בעובדה שהפיצוי המוסכם עשוי לשקף באופן סביר את הנזק הממשי בגין אובדן השימוש בנכס (וכאמור, בגינו בלבד) משום הצדקה לשלול מהקונה את זכויותיו לתרופות אחרות". (סעיף 139 לפסק הדין).