בית הדין הוסיף והתייחס לטענה כי פיצוי מוסכם לכאורה מיטיב עם הרוכש, ואף אותה דחה:
"ההטבה העיקרית הגלומה בפיצויים המוסכמים שנקבעו בסעיף 13.4 להסכם היא בכך שהם חוסכים מהקונה את עלויות ההוכחה של הנזק שנגרם לו בגין אובדן אפשרות השימוש בנכס בתקופת האיחור במסירה. אלא שעלויות ההוכחה של נזק זה ממילא אינן כה כבדות. אם יהיה על הקונה להוכיח את נזקו במסגרת הרגילה של סעיף 10 לחוק החוזים תרופות, כי אז כל שיידרש ממנו יהיה להוכיח את הקשר הסיבתי שבין הנזק להפרה, את צפיותו של הנזק שנגרם ואת היקפו. כאשר מדובר בנזק ישיר מסוג של אובדן אפשרות השימוש בנכס, הוכחת הקשר הסיבתי והוכחת הצפיות הן פשוטות ביותר, ולמעשה אין ספק כי נזק כזה הוא תוצאה ישירה של ההפרה והוא גם בגדר נזק צפוי. גם הוכחת היקפו של הנזק איננה מסובכת. כאשר מדובר ב"מוצר" נפוץ כמו דירת מגורים, אין קושי רב בהוכחת דמי השכירות הראויים לדירה כזו. הנה כי כן, היתרון הגלום בסעיף הפיצויים המוסכמים מנקודת מבטו של הקונה (חיסכון בעלויות ההוכחה) אינו כה משמעותי. מנגד, ה"מחיר" שנדרש הקונה לשלם על מנת לזכות ביתרון זה הוא כבד: אבדן הזכות המהותית לתרופות נוספות, ובעיקר התרופה של ביטול החוזה, וכן תרופת הפיצויים בגין נזקיו הנוספים. ברי אפוא כי אין היתרון המוענק לקונה "שווה בנזק המלך" " (סעיף 139 לפסק הדין) .
52. בית הדין קבע מדרג תרופתי אשר יאפשר להגן על האינטרסים הלגיטימיים של החברה הקבלנית, כפי שהובהרו לעיל, אך לא מעבר למידה הנדרשת, ותוך צמצום הפגיעה בזכויות הקונה עד למינימום ההכרחי. וזהו המדרג:
א. לא עלה האיחור על שלושה חודשים ממועד המסירה הצפוי, לא יהיה הקונה זכאי לכל תרופה
ב. עמד האיחור על תקופה שבין שלושה חודשים לתשעה חודשים ממועד המסירה הצפוי, יהיה הקונה זכאי לקבל מהחברה במועד המסירה פיצוי חודשי קבוע, מוסכם ומוערך מראש לכל חודש מחודשי האיחור החל ממועד המסירה הצפוי, וזו תהיה תרופתו היחידה;
ג. עלה האיחור על תשעה חודשים ממועד המסירה הצפוי, יהיה הקונה זכאי לכל התרופות על פי דין, לרבות ביטול ההסכם. (סעיפים 144-145 לפסק הדין).
53. אכן, כפי שטוענת המשיבה, פסק דין שיכון ופיתוח לא הוחל רטרואקטיבית, ברם יחד עם זאת נאמר במסגרתו כי:
"למען הסר ספק יובהר, כי החלטתנו שלא להחיל את הוראות פסק הדין באופן רטרוספקטיבי אין משמעותה אלא שנמנענו מלהורות על ביטול או על שינוי גורף של התנאים המקפחים בהסכמי העבר. בכך אין כדי למנוע את האפשרות הפתוחה בפני כל אחד מלקוחות העבר להעלות טענת קיפוח כלפי כל אחד מהתנאים המקפחים הללו במסגרת הליך אינדיבידואלי המתקיים כיום או שיתקיים בעתיד בינו לבין המשיבה. החלטה של בית הדין להימנע מהפעלת סמכותו לפי סעיף 18(ב) לחוק, איננה מקנה לתנאים המקפחים חסינות מפני ביטול או שינוי הנעשים על ידי בית המשפט במסגרת הליך שיפוטי רגיל." (סעיף 189 לפסק הדין).