"במרוצת השנים נדרש בית משפט זה, לא אחת, לשאלת תוכנה של דרישת תום הלב בהגשת תלונה לרשות מוסמכת. מסקירת הפסיקה מצטייר קו אחיד למדי. בע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389 (1975) (להלן: עניין שיטרית) הבחין בית המשפט בין חוסר תום הלב שיש ב"חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית" לבין "תלונתו השגרתית של אזרח, החושד בתום-לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למשטרה". בעניין ריימר, ניתן דגש לאמונתו הסובייקטיבית של המתלונן "באמיתותה של התלונה" (ראו גם ר"ע 57/86 נגר נ' הראל [פורסם בנבו] (5.2.1986)). בע"א 6871/99 רינת נ' רום, [פורסם בנבו] בפסקה 13 לפסק דינו של השופט א' ריבלין (21.4.2002) (להלן: עניין רום) הוזכרה באמרת אגב האפשרות שמתלונן "מפריז בדיווחו למשטרה הפרזה רבה בתיאור חשדותיו עד כדי שלילת תום-לבו". בע"א 7699/11 פלקסר נ' ברנדס [פורסם בנבו] (25.12.2013) נקבע כי הגשת תלונה לרשות מוסמכת חוסה תחת הגנת תום הלב כאשר היא מבוססת על חשד סביר (ביטוי דומה מופיע כבר בע"א 326/68 אסא נ' ליבנה, פ"ד כג(2) 23 (1969)). כשלעצמי, אני נוטה לגישה פרשנית שתבטא איזון בין אמונה סובייקטיבית בנכונות התלונה לבין סבירות החשד (ראו גם: שנהר, עמ' 306-304)." (הדגשה שלי – מ.כ)
כלומר בית המשפט בעניין אור דניאל אינו מסתפק באמונה סובייקטיבית על מנת לכונן תום לב כמובנו בסעיף 15 לחוק, אלא מוסיף דרישה אובייקטיבית – של "סבירות החשד".
49. בעניינינו ייאמר כי עוד טרם המבחן האם מדובר באמונה סובייקטיבית ביחס לחשד או שנדרש חשד סביר, לא ניתן להתייחס לאמור במכתבי התלונה כתלונה מוגנת על פי סעיף 15 (8) לחוק כיוון שלא הוכח שמדובר בתלונה לרשות מוסמכת.
50. לא מדובר בהגשת תלונה למשטרה ביחס לעבירה שנעברה, לכאורה, אלא במשלוח מכתב הדורש את פיטורי התובעת לגורמים רבים, שלא ברור מדוע הם מהווים רשות מוסמכת לבירור תלונות על התובעת. ככל שהיה נשלח המכתב לראש העיר בלבד, אזי ניתן היה להתייחס אליו כאל רשות מוסמכת לקבלת תלונות בגין התובעת, אולם המכתב נשלח לגורמים רבים נוספים. כך למשל, פרקליט המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט מחוז הצפון, יו"ר ועד מחוז הצפון של לשכת עורכי הדין ועוד.
51. עו"ד רובין לא הסביר מדוע שלח המכתב לגורמים רבים כל כך ולטעמו שלח לכל הגורמים על פי שיקול דעתו (עמ' 23, שורה 16). תשובה זו מלמדת על חוסר תום לבו שכן תלונה אמורה להישלח רק לממונים על הנפגע לצורך בירורה והגורמים האמורים אינם כאלה.
52. עצם הפצת המכתב לגורמים רבים, אשר כאמור, אינם בהכרח ממונים של התובעת לצרכי בירור התלונה, מלמדת על פרסום שחורג מתחום הסביר ואזי לא חלה על עו"ד רובין חזקת תום הלב בהתאם לאמור בסע' 16 לחוק.
53. מעבר לאמור אציין כי הוכח בחקירתו של עו"ד רובין כי לא היה לו חשד סביר ביחס לאמור במכתב התלונה ונראה היה כי מדובר בהטחת האשמות ללא שנעשה בירור מינימלי בגינן.
54. כך למשל עו"ד רובין טען במכתב כי הרשות המקומית בהשפעת המחלקה המשפטית איננה מגישה סיכומים. כשנחקר על כך טען כי התובעת השפיעה באופן שלילי על באת כוחה, שייצגה את העיריה באותו הליך. מחקירתו עולה בבירור כי מדובר בטענה בעלמא (עמ' 15 רישא).
משנחקר האם פנה אי פעם אל ב"כ התובעת, אשר ייצגה את העיריה בהליך בנצרת ושאל מדוע איננה מגישה סיכומים השיב כי: "אני חושב שכתבתי בקשה לזירוז המשפט, אבל איני זוכר" (עמ' 15, שורה 13) למותר לציין שלא צורפה כל ראיה להגשת בקשה מעין זו ועו"ד רובין טען כי הגיש ראיות שהן לפי שיקול דעתו רלוונטיות לתביעה.
הנה כי כן עולה כי לא היה ובוודאי לא הוכח חשד סביר להתנהלות פסולה של התובעת בעת הגשת סיכומים בהליך בנצרת.
55. ביחס לטענתו של עו"ד רובין כי מתנהלים נגד התובעת הליכים ותלונות שיש לבררם ניסתה ב"כ התובעת לברר באילו הליכים ותלונות מדובר, שכן עו"ד גורדון אינה יודעת על כל תלונה שהוגשה נגדה (סע' 20 לתצהירה, שבגינו לא נחקרה). תשובותיו של עו"ד רובין בהקשר זה היו מתחמקות ולא נתתי בהן אמון.
עו"ד רובין לא ידע לציין מתי הוגשו תלונות, מי הגורמים שהגישו תלונות. העתק של התלונות לא הוגשו ואף לא אישור על הגשתן (עמ' 15 ו-16 לפרוטוקול).
עו"ד רובין אף טען מחד כי צירף עותק התלונות לתצהיר (עמ' 15, שורה 34) ומאידך טען שלא יציג את התלונות כדי לא לשבש החקירה (עמ' 16, שורה 5). עצם הסתירה ביחס לאפשרות להגיש כראיה את התלונות שהוגשו מלמדת על כך שלא הוגשה תלונה כלשהי ובוודאי שאין בכך כדי לשבש חקירה כלשהי.
מכל מקום, לא ניתן לקבל את תשובתו של עו"ד רובין בהקשר אי הגשת התלונות או ציון תוכן התלונות כראיה בהליך זה, בשל אי רצונו לשבש את החקירה המתנהלת. לו הייתה מתנהלת חקירה כלשהי שיש חשש משיבושה היה מצופה שיובאו ראיות בהקשר זה אולם לא הוצג בדל ראיה המתייחס לחקירה פעילה נגד התובעת.
אי גילוי התלונות שהוגשו לכאורה בזמן אמת משמעה אי הצגת ראיות נדרשות, כאשר המסקנה הנובעת מכך היא כי אין בידו של עו"ד רובין ראיות להציג וכי התלונות האמורות לא הוגשו באותו מועד.
ודוק, לא נעלמו מעיני תלונות שהוגשו ואשר צורפו כחלק מנספח ד' לתצהירו של הנתבע, אולם לא ברור מהתלונות כנגד מי הוגשו ומכל מקום מדובר בתלונות שהוגשו לאחר הגשת התביעה ועל כן אין להן רלוונטיות לתלונות המוזכרות במכתב.
56. עו"ד רובין ציין גם כי עו"ד שרה שי הגישה תלונות, אולם הוא אישר כי לא ראה את התלונה וכי הדבר נמסר לו על ידה (עמ' 17 רישא) מדובר בעדות שמועה שלא ניתן לקבלה.
57. אי הבאתה של עו"ד שרה שי לעדות פועלת לחובתו של הנתבע ומלמדת על כך שלא הוגשו תלונות בשמה.
58. אמנם עו"ד רובין טען כי שרה שי לא הובאה לעדות בשל כך שביהמ"ש סירב להעידה אולם הצגת הדברים באופן זה חוטאת לאמת.
59. עו"ד שרה שי לא הגישה תצהיר לצורך הליך זה. עו"ד רובין צירף לתצהירו את תצהירה של עו"ד שי בהליך בנצרת. התצהיר הוצא מהתיק כיוון שלא ניתן להגישו אלא באמצעות עורכו וממילא לא הוגש תצהיר של עו"ד שרה שי להליך זה.
60. הנה כי כן עו"ד שרה שי לא הגישה תצהיר בהקשר של תיק זה וזימונה לא התבקש כלל.
61. עולה כי עת נכתב המכתב ע"י עו"ד רובין לא הוגשו תלונות כלשהן כנגד התובעת ואזי ניסוח המכתב כאילו מתנהלות נגדה תלונות, בעוד שאין בדל של ראיה לקיומן של תלונות כאלה, מהווה לשון הרע לכשעצמו.
62. זאת ועוד, עו"ד רובין במכתבו לא התייחס רק לתלונות אלא גם להליכים פעילים כנגד התובעת. אולם כשנחקר על כך, נאלץ להודות כי "לא היה הליך" (עמ' 18, שורה 5).
63. לסיכום אני קובעת כי עו"ד רובין לא הוכיח כי בזמן מועד כתיבת המכתב הוגשו תלונות כלשהן כנגד עו"ד גורדון ובוודאי לא התנהלו הליכים כלשהם ואזי לא הוכחה טענתו כי האמין בזמן אמת באמור במכתב.
64. גם ביחס לאמור בסע' 4 למכתב לפיו לעו"ד גורדון יש קשרים וגיבוי שיש בהם לגרום לזילות המקצוע, התחמק עו"ד רובין ממתן תשובות. כשנדרש להבהיר מהם אותם קשרים וגיבוי התחמק ולא רצה להסביר במה מדובר אך בהמשך השיב כי היא הסדירה חריגות בניה של מנכ"ל הלשכה שאליו יש לה קשר. למותר לציין שגם להטחת האשמה זו לא הוצג בדל ראיה או למען הדיוק בדל של חשד, מעבר להטחת האשמה, וגם ביחס לכך נטענה הטענה הנוחה של "שיבוש חקירה" ולכן חוסר יכולת להשיב (עמ' 21 סיפא ועמ' 22 רישא) מבלי לצרף ולו ראשית ראיה לכך שמתנהלת חקירה כלשהי וכי יש בעדות כאן כדי לפגוע בה בצורה כלשהי. אי מתן תשובות מהווה התחמקות מהחקירה והתנהלות זו פועלת לחובתו של עו"ד רובין.
65. אשר לטענה שהועלתה במכתב (וגם במכתב התשובה) לפיה כי עו"ד גורדון מתנהלת ב"דפוס של שחיתות" חקירתו של עו"ד רובין הייתה מתחמקת וחסרת מהימנות. כשנשאל על מה התבסס בעת העלאת טענה זו השיב: "היו החלטות שיפוטיות שהתייחסו לגביה" (עמ' 22, שורה 28) כשנשאל איזה החלטה? טען כי מדובר ב"הצטברות של דברים המצביעים על שחיתות", כשנשאל מהם אותם דברים? השיב באופן כללי "הסתרת עובדות, הטעיה" (עמ' 22, שורה 32).
66. תשובות מתחמקות אלה ללא הסבר ברור לשאלות שנשאל, וללא הצגה של החלטה שיש בה להעיד כי עו"ד גורדון התנהלה בדפוס של שחיתות, מעידות כי בזמן אמת לא הייתה לעו"ד רובין כל אמונה בדברים שכתב ולכל הפחות, לא היה חשד סביר ביחס להטחת האשמות אלו.
67. אמנם ברקע כתיבת המכתב עומדת תלונתו של עו"ד רובין כי התובעת הסתירה את ת/1 במהלך ההתדיינות המשפטית, אולם אין בהאשמה זו, אשר התבררה אותה עת, בביהמ"ש ואף אם עו"ד גורדון האמין בכך, כדי להצדיק אמירה כי עו"ד גורדון פועלת ב"דפוס של שחיתות".
68. דווקא העלאת הטיעון בשלב זה, טרם מתן פסק הדין יש בה משום רצון לפגוע, שהרי הדברים אמורים להתברר בעת מתן פסה"ד.
69. אך מה שהתברר הוא כי לעו"ד רובין אין זה משנה כלל אם ביהמ"ש קבע שהמסמך לא הוסתר ע"י עו"ד גורדון וכל עוד לא ייקבע אחרת, הרי שהוא אינו מקבל את פסק הדין ולדבריו:
"עד ששופט ראוי יתן פסק דין כאשר הוא לא מפר את חובת הגילוי ולא פועל בניגוד עניינים ופועל ביושרה ובהגינות" (עמ' 21 רישא) עצם אמירה זו מעידה כי עו"ד רובין מטיח האשמות מבלי שיש לו חשד סביר ולשיטתו עצם העובדה שהוא מעורר טענה כלשהי הרי שעד שהטענה לא תתקבל, כולם טועים.
70. יצוין עוד כי בסיכומיו הפנה הנתבע להליכים שונים שלטענתו נקבעו בהם ממצאים כנגד התובעת, אולם גם מעיון בפסקי הדין האמורים לא יוחסה לתובעת עצמה שחיתות וגם אם נקבע בהם כי מדובר בהתנהלות חסרת תום לב, הרי שהאמירה שהתובעת מתנהלת בדפוס של שחיתות היא רחוקה ולא תואמת את החשד.
מה גם שאין בהליכים אלה או אפילו בחשד להסתרת ת/1, כדי להסביר מדוע כתב הנתבע אמירות נוספות באותו מכתב המהוות לשון הרע, כגון שיש לתובעת קשרים וגיבוי הפוגעים בכבוד המקצוע או שמתנהלים נגד התובעת חקירות והליכים. כל אלה באים לפגוע ביושרה ומוסריותה של התובעת ללא צורך או הצדקה ולו חלקית.
71. מהאמור עולה תמונה ברורה. כל הטענות שהועלו ע"י עו"ד רובין במכתבו כנגד עו"ד גורדון היוו הטחת האשמות ללא שהיה חשד סביר המבסס אותן, כמו כן לא הוכחה אפילו טענתו של עו"ד רובין כי הוא האמין באמיתות התלונה. האשמות אלה נשלחו לגרמים רבים אשר אינם הרשות המוסמכת לבירור תלונות על התובעת ויש במשלוח המכתבים אליהם כמעשה החורג מגדר הסביר.
72. כיוון שכך מדובר בפרסום לשון הרע כנגד התובעת שלא הוכחה בגינו הגנה כלשהי.
ת/1 וההכרעה בהליך בנצרת
73. בהתאם לאמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי מכתבי הנתבע היוו לשון הרע.
74. טרם אדרש לשאלת גובה הפיצוי לא ניתן להתעלם מטיעוניו של עו"ד רובין במהלך ניהולו של הליך זה, בחקירתה הנגדית של עו"ד גורדון שהתנהלה רובה ככולה כנגד החלטתו של כב' השופט אלעד טל בהליך בנצרת, בקשות הפסילה שהוגשו בהליך זה והטענות שהועלו בבקשות שונות ובסיכומים.
75. עו"ד רובין טען כי קביעתו של נציב התלונות על השופטים אשר לא ניתן היה להציגה במהלך הדיון נוכח חסיונה, קבעה כי היה על כב' השופט טל לפסול עצמו באותו הליך, ועל כן לא ניתן לקבל את פסק הדין של כב' השופט טל ולא ייתכן שהתובעת תתעלם מהחלטת נציב התלונות על השופטים.
76. ראשית יש להעמיד דברים על דיוקם מבחינה משפטית. החלטת כב' הנציב איננה משליכה על הקביעות האמורות בפסה"ד. החלטת הנציב היא במישור התנהלות השופט בדיון בלבד ואין בה כדי להשליך על קביעות משפטיות בפסק דין חלוט.
77. שנית, בחקירתו של עו"ד רובין התברר כאמור, כי מכתב התלונה שלו נכתב בחוסר תום לב וזאת גם ללא קשר לממצאים שהתגלו מאוחר יותר בפסק הדין של כב' השופט טל, לטובת עו"ד גורדון ואזי גם ללא קשר לפסה"ד הוכח כי עו"ד רובין פרסם לשון הרע כנגד התובעת וכי אין לו הגנה בהקשר זה.
שאלת גובה הפיצוי
78. בשלב זה משקבעתי כי הפרסומים מהווים לשון הרע ולא קיימת הגנה בחוק, יש לבחון את שאלת גובה הפיצוי הראוי לתובעת.
79. סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע קובע כי במשפט אזרחי רשאי בית המשפט לחייב את המפרסם לשון הרע בפיצוי הנפגע בסך של עד 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק ובכפל הפיצוי למי שהוכח כי הפרסום שעשה היה בכוונה לפגוע. הסכומים האמורים צמודים למדד המחירים לצרכן וזאת בהתאם לס' 7א(ה) לחוק איסור לשון הרע, החל מ-9/98 וכיום עומדים הסכומים על סך של כ-70,000 ₪ וכ-140,000 ₪ בהתאמה.
80. מטרת הפיצוי בהליך לשון הרע היא כפולה, כפי שנקבע בעניין ע"א 802/87 עקיבא נוף נ' אורי אבנרי (מה(2) 489):
"הפיצויים אשר אותם מוסמך בית-משפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע מגמתם כפולה: ראשית, ליתן סיפוק לנפגע, הן על-ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על-ידי כך שסכום הפיצוי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר - עד כמה שכסף יכול לתרום לכך ¬למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה.
שנית - כפי שנאמר כבר בפסיקת בית-משפט זה - נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי "שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קוהלת': 'טוב שם משמן טוב"' (ע"א 30/72 [1], בעמ' 244), הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד (ראה ע"א 670/79 , 78/80, 82[2], בעמ' 205)."