לעניין זה אביא מדבריה של ד"ר אורית קמיר בספרה: כבוד אדם וחווה (הוצ' כרמל, ירושלים, תשס"ז-2007) בעמ' 46:
"במציאות החברתית הקיימת, לרשותם של פרטים שונים עומדים משאבים שונים למימוש חירויותיהם. נוסחת שיוויון החירות הליברלית מתעלמת מעובדת יסוד זו לחלוטין ומתייחסת אליה כבלתי רלוונטית. התעלמות זו... מנציחה בעצם את המצב החברתי הקיים. התוצאה היא שפרטים שהם בעלי משאבים ובעלי דחף חזק לממש את חירותם באמצעות ניהול החברה או צבירת משאבים, יכולים בחסות נוסחה זה לממש את חירותם כמעט ללא הגבלה על חשבון רווחתם של כל האחרים... גישה כזו יכולה לשרת את מי שהסדר החברתי כבר העניק להם זכויות יתר, אך לא לשפר את מצבם של מי שהסדר החברתי מבנה אותם בתור שייכים למעמדות המשועבדים"
המחברת מציעה לעבור לגזירת זכויות לא משוויון פורמלי והגנה מצומצמת מפני פגיעה בחירות אלא לגזור את זכויותיו של כל פרט ופרט: "מכבודו הסגולי, שהוא הכבוד האנושי הסגולי המשותף לכל בני האדם" (עוד ראו לעניין זה: א' קמיר, שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם (הוצ' כרמל, ירושלים, 2004).
במקרה זה האוכלוסייה אליה משתייכים העותרים בעתירות השונות שבמרביתם מיוצגים באמצעות הסיוע המשפטי, מחייבת התייחסות אחרת. כאמור זו אוכלוסייה קשת יום שקשה לה להתמודד עם מערכת בירוקרטית, המכניסה אותה לנתיב ללא מוצא.
לעניין זה אביא מדברי כב' המשנה לנשיא, השופט מישאל חשין בעניין קונטרם (שם, בעמ' 367):
"יתר-על-כן: היחיד והשלטון אין הם שווי-זכויות, אין הם שווי-כוחות ואין הם שווי-מעמד. הם גם אינם ידידים זה לזה. השלטון מחזיק בידו רוב כוח, רוב עוצמה ורוב עושר, עד שהיחיד – יהיו כוחו, עוצמתו ועושרו רבים ככל שיהיו – לא ישווה לו ולא ידמה לו.... התופעה שאנו עדים לה יום-יום, שעה-שעה, שהיחיד עומד בתור לפני דלפק-השלטון, והתור משתרך ומתפתל עוד ועוד. יש המכנים תופעה זו "ביורוקרטיה" ויש המכנים אותה אחרת. יהא כינויה של התופעה אשר יהא, התופעה ידועה ומוכרת לכולנו, ולא לטוב. מטעם זה אף נחלצו בתי-המשפט בעבר לעזרו של היחיד בעומדו מול אותה מכונת-ענק – נחלצו בעבר, ממשיכים הם להיחלץ כיום וימשיכו להיחלץ בעתיד. מטעם זה אף קבעו בתי-המשפט את עקרון הנאמנות שהשלטון חב ליחיד. מאותו טעם קבעה ההלכה את חובת ההגינות שהשלטון חב ליחיד. עיקרון וחובה אלה מקורם בסמכותה היתרה של הרשות, בכוחה-היתר, ביכולתה למנוע מן היחיד טובה שלולא נאסרה עליו יכול היה ליהנות ממנה...חובת ההגינות שהשלטון חב בה כלפי יחידי החברה נגזרת מהכוח היתר שהשלטון מחזיק בו, מעוצמתו של השלטון כי-רבה. חובת ההגינות נועדה לשמש – בצדם של אמצעים אחרים – בלם לכוח ורסן לעוצמה....הנה הוא גוליבר בארץ הענקים: הענקים מסבים לסעודה וגוליבר עומד על שולחן-האוכל מלוא-קומתו הזעירה וכל עצמותיו רוחפות מיראה. כמִלחיָה היה בעיניהם, כזנב-גזר. נשיפת פה מצויה וגוליבר היה-כלא-היה."