60. סיוע בדיור בכלל והקצאת דירות בדיור הציבורי לזכאים בפרט, נועדו להגשמת תכלית חברתית סוציאלית ולאפשר דיור למי שידו אינה משגת לרכוש או לשכור דירה בתנאי שוק רגילים. עמדה על כך כב' השופטת דפנה ברק-ארז בעע"מ 2414/17 ירדנה קלדרון נ' חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיקום ולהתחדשות (פורסם בנבו, 13.02.2018, בפסקה 2 לפסק דינה): "מוסד הדיור הציבורי נועד, כידוע, לתכלית סוציאלית מובהקת – מתן מענה למצוקת הדיור וסיוע למי שידם אינה משגת לרכוש או לשכור דירה בשוק החופשי."
בעניין נתנאל עמדה על כך כב' השופטת, כיום הנשיאה אסתר חיות, בפסקה 6 לפסק דינה:
"חוק הדיור הציבורי משנת 1998 נועד להגשמת תכלית סוציו-אקונומית מובהקת. הדיור הציבורי משמש מכשיר חשוב לצמצום מימדי העוני בישראל, הוא מבקש ליתן מענה למצוקת הדיור ולרכך את הפערים בין בעלי אמצעים כלכליים אשר יש ביכולתם לרכוש דירות בשוק הפתוח, לבין אלו שידם אינה משגת ....".
ובעניין שטיין (פסקה 31):
"תכלית הדיור הציבורי הינה סיוע חברתי לדרים בו, אשר אין בידם להשיג דירה בתנאי שוק רגילים".
יש להדגיש כי בעתירות שלפניי נטען אמנם, כי ללא קבלת סיוע, נפגעת זכותן של העותרות, רובן ככולן לקיום בכבוד. אולם, למעט טיעון בעניין זה לא הביאו העותרות נתונים לכך, ועל כן בעתירה זו לא אעסוק בשאלה זו, וגם לא בשאלה האם די בתקציבים שמקצה המדינה לטיפול בסיוע בדיור בהקשר זה. היינו, הדיון בפסק הדין הוא בשאלת החלוקה הקיימת בשוויון בין הפונים, ולא בשאלה, האם ללא דיור ציבורי, תפגע הזכות לקיום מינימלי בכבוד (על כך ראו עת"מ (מינהליים ת"א) 26217-07-18 אינגה אורן נ' משרד הבינוי והשיכון (פורסם בנבו 16.03.2021).
שוויון והשיקול התקציבי
61. משרד השיכון עמד על כך שאין להוסיף מקרים שיכללו בתנאי הזכאות, שכן הדבר מטיל נטל נוסף על התקציב, ולא מתפקידו של בית המשפט לעשות כן. אכן כך הם פני הדברים, ועמדתי על כך בדיון על היקף ההתערבות בשיקול דעת הרשות בהקשר זה.
עם זאת, הטיעון המרכזי בעתירות שלפניי נוגע לאופן חלוקת התקציב בשוויון תוך מימוש צדק חלוקתי. יש להדגיש לעניין זה, כי השיקול התקציבי הוא אכן שיקול חשוב ומרכזי, אך יש לשקול שיקול זה בכפוף ולאור הזכות לשוויון.
על החשיבות בשיקול התקציבי עמד כב' השופט א' רובינשטיין בעע"ם 7335/10 קצין התגמולים נ' משה לופו, בפסקה כ"ז לפסק דינו (פורסם בנבו 2013)):
"מושכלות יסוד הן, כי הקופה הציבורית אינה "בור ללא תחתית", וכי פריסתה וחלוקתה של העוגה התקציבית, היא כשמיכה קצרה מכיסוי המצע כולו, נוכח המשימות והאתגרים שבפני המדינה בתחומי החינוך, הביטחון, הרווחה ועוד. על שומרי הסף של התקציב החובה לנהוג בכספי הציבור בזהירות ובאחריות הראויה, שהרי הרשות "כל כולה לא נוצרה כי אם לשרת את הכלל, ומשלה אין לה ולא כלום: כל אשר יש לה מופקד בידיה כנאמן... על אינטרס ציבורי חשוב זה עמד בית משפט זה לא אחת, בציינו כי משאבים מוגבלים אכן יכולים לעלות כדי שיקול ענייני, ואף להצדיק סטייה מעקרון השוויון... אולם חשוב ככל שיהיה, אין משמעות הדברים כי הנפת דגל השיקול התקציבי חזות הכל היא, והיא מאדה את שאר השיקולים."