22. לנתבעים לא עומדת גם הגנת תום הלב בהתאם לסעיף 15 לחוק. סעיף 15 לחוק מעניק הגנה אם הפרסום נעשה בתום לב תוך קיומה של אחת מהנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15. הנתבעים העלימו מהפרסומים את העובדה שהקריאה התקבלה תחילה במוקד איחוד הצלה והועברה באיחור למד"א והם אף לא טרחו לברר במד"א כמה זמן עבר מרגע קבלת ההודעה ועד להגעת האמבולנס והם פרסמו שהיה עיכוב של חצי שעה ללא כל בסיס עובדתי. הנתבעים אף לא פנו למד"א על מנת לקבל את תגובתה טרם הפרסום והעדר הפנייה למד"א, אף היא מלמדת על חוסר תום לב (עמ' 41 שורות 5-7).
23. משהגענו למסקנה שהפרסומים מהווים לשון הרע, יש לראות בנתבעים 1,3 ו – 4 כאחראים לפרסומים, היות שהם הודו בהם ואף התגאו בהם (עמ' 50 שורות 8-24). מאידך, לא הוכח שביר נטל חלק בפרסומים אודות האירוע בגן הילדים ויש לדחות כנגדו את התביעה בגין רכיב זה.
שלב ג' - מה שיעור הפיצוי המגיע לתובעת?
24. מד"א תובעת לחייב את הנתבעים בכפל הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 7א(ג) לחוק בגין כל פרסום ופרסום בנוגע לאירוע בגן הילדים. כמו כן, מבוקש לחייב את הנתבעים לפרסם הודעות מתוקנות שכוללות התנצלות כלפי מד"א ולהורות להם להימנע מפרסומים פוגעניים נוספים. הנזק שטוענת התובעת שנגרם לה הוא שהפרסומים "פגעו ועודם פוגעים פגיעה קשה בשמה הטוב של מד"א, תוך הסבת נזקים רבים למד"א, לרבות תדמיתיים".
25. סעיף 7א(ב) לחוק שכותרתו "פיצוי ללא הוכחת נזק" קובע שביהמ"ש רשאי לחייב נתבע לשלם פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק. סעיף 7א(ג) לחוק קובע כפל הפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק במקרים בהם הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע. סכומים אלו צמודים.
סעיף 19 לחוק מונה ארבעה שיקולים מקלים שבהם רשאי ביהמ"ש להתחשב לטובת הנתבעים בבואו לפסוק פיצויים והם – 1) אם לשון הרע היתה חזרה על מה שכבר נאמר וננקב המקור עליו הסתמך; 2) הנתבע היה משוכנע באמיתות הדברים; 3) הנתבע לא נתכוון לנפגע; 4) הנתבע התנצל על הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע.
יחד עם זאת, גם כאשר הנסיבות המפורטות בסעיף 19 מתקיימות, אין ביהמ"ש חייב להקל עם המפרסם והדבר נתון לשיקול דעתו. כמו כן, רשימת הנסיבות המנויה בסעיף 19 אינה רשימה סגורה, וביהמ"ש רשאי להתחשב גם במכלול השיקולים שהותוו בפסיקה (א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז-1997), 371 (להלן: שנהר)).