143. סוף דבר, מכלול הנתונים העובדתיים והראיות שהביאה התובעת בפני בית המשפט, מובילים למסקנה ולפיה לא ניתן לסמוך על תיזת התובעת בדבר סיבת הכשל בצינור שקרס. כפי שתואר, קיימות מספר אפשרויות אשר תומכות בגרסתן החלופית של הנתבעות, דווקא, בדבר הסיבה המוכחת לכשל זה, שעולות בקנה אחד עם חולשת התיזה אותה הציגה התובעת ובגינה הוגשה תביעתה זו. בהתאם מסקנתי היא שכל אפשרות אחרת אותה הציעו הנתבעות לרבות תזוזת הצנרת ופקיעתה בעקבות הכביש הסמוך; נזק קידוח בידי אחר או ככלל תכנון לקוי שלא הביא בחשבון את תוואי הדרך במקום או התנתקות צינור הפוליאסטר ולא צינור הפלדה (כגרסת התובעת), הינן אפשרויות סבירות לגמרי בשים לב לחומר הראיות שהוצג בפניי.
144. יתרה מכך,כפי שצוין, לעובדה שהתובעת לא פעלה לחשיפת אותו מקטע שכשל, ובחירתה בחלופת מעקף צנרתי, חשיבות כפולה ומכופלת לרעתה: האחת, ביחס לחובתה להקטין את נזקה והשנייה, והמהותית לשאלת מקור הכשל, ביחס להוכחת רשלנותן של הנתבעות כלפיה, הן במישור ביצוע העבודות והן במישור הפיקוח עליהן וזאת לצד גרימת נזק ראייתי להגנת הנתבעות. אלה ואלה יחדיו ולחוד, מובילים למסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את תביעתה זו- הכשל הנטען שהוביל ברשלנות לנזק, לא הוכח דיו לצורך העניין והוטל בו ספק רב.
145. טרם יסתם הגולל על תביעה זו ולמען לא יוותר הדבר ריק מתוכן, ראוי לציין כי אף אם התרשמותי הייתה כי מדיסון כשלה בעבודת הריתוך, ספק רב באם נכון הייתי לקבוע כי הוכחה אחריותה של מוטי הוניג בפיקוח על ריתוך זה. התובעת ריכזה את מאמציה בעיקרו של דבר בשאלת מקור הכשל ופחות נתנה את דעתה בשאלת טיב הפיקוח. ממה שכן הוצג ודובר עליו מבחינתה, מצביע כי עבודות הפיקוח על הפרוייקט כולו נעשו בכללותן באופן מקצועי ולא מתפשר. כך ולשם דוגמא הדבר בולט ממכתבו של מר מוטי הוניג מיום 3.3.05 למר עפרון שבו כתב זה אליו כך: "מריק אני מציע לא לשלם למדיסון את הח"ן כדי שנהיה בטוחים שהם מטפלים בבעיה, מוטי"; וכך עולה ממכתבו של מר הוניג מיום 27.2.05, למדיסון ובו דרישה לביצוע תיקונים נדרשים באופן מיידי. הוא הדין ממכתב נוסף מיום 9.3.05 ובו הערה בכתב ידו של מר הוניג
--- סוף עמוד 52 ---
לאחר תיקון שקיעת שוחה שבאחריות מדיסון שם נכתב על ידו כך: "אני מבקש שתקבל מכביש 6 – ברוך גז מסמך שאין לו כל טענות..." (צורף כנספח ה' לתצהירי עדות התובעת).