162. יתרה מכך, אף אם הייתי נכון לקבל אפשרות של תרומת לקות האיטום לקריסת הצינור הפנימי בנקודת השבר, עדיין כפי שצויין מעלה, לא הוכחה בפניי מהי הסיבה לכשל , ואין דיי בחומר הראיות המבוסס על אפשרויות נסיבתיות בעיקרו של דבר, בכדי לבסס את אחריות הנתבעות על בסיס אותו אטם שהותקן כפי הנטען שלא לפי סוגו.
סוף דבר
163. דין תביעה זו להידחות וכך אני מורה.
--- סוף עמוד 56 ---
164. בתום דיון ההוכחות האחרון , כאשר סברתי כי לעת הזו קיים ספק באשר ליכולתה של התובעת להוכיח את תביעתה, המלצתי לבא כוח התובעת לחזור בו מתביעתו. אותה עת הייתה נכונות של הצדדים האחרים לשקול להסכים על דחיית התביעה ללא הוצאות. התובעת ביקשה להמשיך ולקיים את תביעתה וזכותה לכך אלא שבתום המסע ושזו נדחתה, עליה גם לשאת בהוצאות משפט שישקפו את היקף ניהול תביעה זו והעבודה שנדרשה לצדדים.
165. בעניין זה מורה תקנה 152 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-201 (להלן:"התקנות") כי בתום הדיון יפסוק בית משפט "הוצאות סבירות והוגנות" זולת אם הוא מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור.
166. תקנה 151 לתקנות קובעת את מטרת פסיקת ההוצאות:
"(א) חיוב בעל דין בתשלום הוצאות נועד לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך בהתחשב בתוצאותיו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין.
(ב) החלטת בית המשפט בעניין פסיקת ההוצאות ושיעורן תבטא את האיזון הראוי שבין הבטחת זכות הגישה לערכאות, הגנה על זכות הקניין של הפרט ושמירה על שוויון בין בעלי הדין.
(ג) סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט או לא מילא אחר תקנות אלה, רשאי הוא לחייבו בהוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה ובנסיבות מיוחדות אף את בא כוחו".
167. בהקשר זה קובעת תקנה 153 (ג) לתקנות כי:
"בקביעת שיעור ההוצאות יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשווי הסעד שנפסק וביחס שבינו לבין הסכום שנתבע, בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון, במורכבות ההליך, בהשקעת המשאבים בהכנתו ובניהולו ובסכום ההוצאות שהתבקש".
--- סוף עמוד 57 ---
ברע"א 7650/20 Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ ,פיסקה 9-10 (28.12.20), הדגיש בית המשפט העליון את שיקול הדעת המוקנה לבית משפט בפסיקת הוצאות בהתאם לתקנות בתום ההליך בקובעו כך:
"... הבסיס לפסיקת הוצאות אינו עונשי או נזיקי, כי אם חיוב מכוח הדין המקנה שיקול דעת לבית המשפט (ראו פרק ל"ד לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ותקנה 151 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018) (להלן: התקנות החדשות)). נקודת המוצא היא כי בעל דין שאינו זוכה בהליך יחויב בהוצאותיו הריאליות של הצד שכנגד שזכה. הדבר נועד למנוע חיסרון כיס של הצד הזוכה; להרתיע תובעים בכוח מנקיטת הליכי סרק; ולעודד נתבעים בכוח להימנע מהתגוננות סרק מפני תביעה ראויה (ע"א 9648/16 אורהייטק GIS בע"מ נ' חן אביטן משרד עורכי דין, פסקה 67 (28.2.2018)). עם זאת, פסיקת הוצאות בשיעור ריאלי כפופה להיותן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך. הדרישה לסבירות ומידתיות ההוצאות באה למנוע מצב שבו הוצאות גבוהות יתר על המידה שיוטלו יביאו להרתעת יתר של בעלי הדין, ליצירת חוסר שוויון, ייקור של ההליכים המשפטיים ולפגיעה בזכות הגישה לערכאות (ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נצרת עלית, פ"ד ס(1) 612 (2005)). פסיקת הוצאות משפט מיועדת אפוא לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין שיקולים מוסדיים, ובהם מניעת תביעות סרק, שאיפה למניעת ניהול מכביד של ההליך או שימוש בהליך שלא בתום לב".