30. יחד עם זאת, לטעמי, מוקד הדיון אינו בשאלה אם היתה לתובעים סיבה טובה לשבות או לא. חלק מהתובעים היו חברי ועד, חלקם סברו שהשביתה לא נוגעת להם, וחלקם הודו שאכן פעלו בהתאם להוראת הוועד שלא להתייצב ולא חשבו להיבדל מהכלל. בעיניי, יש לפרש בצורה רכה יותר את דרישת הקשר הסיבתי "מסיבת מחלה". בניגוד לעמדת המדינה, איני סבורה כי עמדותיו של אדם כלפי השביתה, שוללות ממנו בהכרח את דמי המחלה. לו יתואר שהמחלה אמתית היא, והיא שגרמה לו לא להגיע, אין בכך משום ניתוק הקשר הסיבתי "מחמת מחלתו". אין חיוב בתקשי"ר לעבוד תוך הפרת השביתה יום לפני ויום אחרי המחלה, או בזמן השביתה כל עוד האדם אינו חולה.
לפיכך אין זה רלוונטי לעניינו אם התובעים או חלקם חשו שההסתדרות והוועד הוותיק מייצגים אותם או חלקם, כאקדמאים, או שבליבם התנגדו לשביתה.
גם לא די בכך שחלק מהעובדים הגישו אישורי מחלה על חלק מהתקופה, אולם לא הגיעו ליתרתה, ולכאורה שבתו, כדי ללמד בהכרח על פיקטיביות המחלה בימים בהם הגישו אישורי מחלה.
אף השתתפותו של עובד בשביתה מסוימת באופן חלקי, או בשביתה קודמת, לאו דווקא תשליך במישרין על שאלת אמינות אישור המחלה שלו. דהיינו, התקשי"ר אינו קובע חזקה לפיה מי ששבת או נוהג לשבות, לא יקבל דמי מחלה. זאת בניגוד לסוגיית החופשה, בה נקבע באופן ברור הכלל כי לא ניתן יהיה לצאת לחופשה בימי השביתה, (כשבצדו החריג במקרה שזו תוכננה והחלה מראש). לא כך נקבע לגבי מחלה. זאת לא רק מפני שאת רוב תקופות המחלה לא ניתן לתכנן מראש (למעט למשל ניתוחים קבועים מראש). אלא גם משום שאכן התקשי"ר מתייחס באופן אחר למחלה ומתכוון לפצות בגין ימי המחלה שאדם הפסיד גם בזמן השביתה, ככל שהיו הגורם להיעדרות, ומשמדובר במחלת אמת עליה דווח בזמן אמת.
31. כיצד אפוא ניתן לבדוק קיומו של קשר סיבתי בין המחלה לבין השביתה? באמצעות ההודעה במועד על קרות המחלה. מחויבותו של עובד לעבודתו, ונכונותו לבוא ולעבוד, משתקפת במתן הודעה לממונה עליו – וככל שזה אינו זמין (מחמת מחלתו שלו או בשל כך שהוא שובת), לממונה שעליו – על אודות המחלה.
מדובר בצעד הבסיסי ביותר בין עובד למעסיק ולממונה עליו, ויש בכך כדי לשפוך אור על האופן בו ראה העובד את מצבו אותה עת, כמי שנכון וזמין לעבודה אולם אתרע מזלו וחלה, או כמי שממילא לא התעתד להגיע לעבודה.
מתן ההודעה במועד חשוב גם כדי שהעובד ירים את נטל ההוכחה בזמן השביתה, ויוכיח כי אכן התעתד לעבוד באותו זמן, לולא מחלתו.
גורם הדיווח בזמן הוא מהותי, בפרט בזמן שביתה, גם על מנת שניתן יהיה לבחון בזמן אמת את המחלה באמצעות רופא מטעם המעסיקה הנתבעת, אבל גם על מנת שהיעדרותו של העובד החולה לא תשמש "אמצעי לחץ" על המעסיק במסגרת הלחץ שמפעילה היעדרות כלל העובדים השובתים, אלא תאפשר למעסיק לראות את נתוני האמת בזמן אמת.
בענייננו לא הרימו התובעים (למעט מר טל זהבי, באשר לאישור הרפואי הראשון), את הנטל להוכיח כי לא הגיעו לעבודתם בעת המחלה "מסיבת המחלה".