בית הדין האזורי לעבודה ירושלים
ס"ע 65624-06-16
ס"ע 66027-06-16 ס"ע 66021-06-16 ס"ע 65691-06-16 ס"ע 65677-06-16 ס"ע 65663-06-16 ס"ע 65654-06-16 ס"ע 65647-06-16 ס"ע 65641-06-16 ועוד
17 דצמבר 2020
לפני: כב' הרשמת אסתר שחור
התובעים .1 ענבר אברהם
.2 רוני אברהם
.3 אייל אליהו
.4 שרה ארגמן
.5 גלית בנימין
.6 קובי ברהום
.7 רימה דקידק
.8 נעמה ועקנין
.9 טל זהבי
.10 אחלאס חיירי
.11 הלל יצחק
.12 אברהם לוי
.13 מיה לוין
.14 ליאת מלמד
.15 חיאת נסרה
.16 טובה עמדי
.17 טובי שרון
.18 לורה קפילוטו
.19 ורדה כהן
ע"י ב"כ: עו"ד צבי שטרסברג
–
הנתבעת מדינת ישראל
ע"י ב"כ: עו"ד תמר זילברפלד
עו"ד שני רוזנבליט שמעונוביץ
פסק דין
השאלה שבפנינו היא זכאות התובעים, לתשלום שכר בגין ימי מחלה, בעת שבמקום עבודתם של התובעים התנהלה שביתה.
רקע כללי
1. התובעים, תשעה עשר במספר, עובדי הלשכה במזרח ירושלים של רשות האוכלוסין (להלן: "הלשכה").
2. בתקופה שמיום 20.3.2016 (יום ראשון בשבוע) ועד ליום 29.3.2016 (יום רביעי בשבוע שלאחר מכן) התקיימה שביתת עבודה בלשכה (להלן: "השביתה"). יצוין כי גם שנה קודם לכן בחודש פברואר 2015 התקיימה שביתה בהיקף דומה במקום עבודתם של התובעים.
3. התובעים הגישו אישורי מחלה בגין תקופות מחלה שאירעו בין יום 17.3.16 (יום חמישי שלפני פרוץ השביתה) ליום 30.3.16, חלקם לכל התקופה, וחלקם לימים בודדים במהלכה. האישורים הרפואיים צורפו לדו"חות הנוכחות ואושרו בתחילה על ידי מחלקת משאבי אנוש בלשכה. לטענת הנתבעת ביום 13.4.16 פנה אגף משאבי אנוש ברשות האוכלוסין וההגירה למשרד האוצר תוך פירוט שמות העובדים השובתים. אז התחוור לנתבעת היקף המחלה בלשכה, כאשר 45 מתוך 50 עובדי הלשכה היו חולים בזמן השביתה. מסקנת נציבות שירות המדינה היתה כי זו התחלות המונית פיקטיבית ועל כן קבע מר חנן לזימי ביום 17.4.16 וביום 3.5.16 כי אין לשלם לתובעים בגין ימי המחלה בזמן השביתה וסכומים אלו נוכו ממשכורתם (תצהיר מר לזימי, סעיף 18).
4. אין מחלוקת על גובה הסכומים שנוכו לתובעים והם מפורטים בתצהירה של גב' שרון. מדובר בסכומים שנעים בין 1,600 ש"ח לכ-3,500 ש"ח לכל תובע. התובעים טוענים כי יש לשלם להם התשלום בגין ימי המחלה, אף שחלו בזמן השביתה, הואיל והגישו אישורים רפואיים כנדרש, וכי ניכוי הסכומים משכרם אינו כדין. תיקיהם הרפואיים של התובעים לחודש מרץ 2016 הוזמנו בהסכמת הצדדים. כן הוגשו פלטי שיחות הטלפון של גב' חגית צור, גב' ליאת מלמד שהינן מנהלות בנתבעת הממונות על התובעים. שלוש האחרונות הן תובעות בתיק זה והראשונה ממונה עליהן.
5. השאלות העומדות בפנינו הן בעיקרן אלו –
• האם התקיימו התנאים לתשלום השכר בגין ימי המחלה לאור השביתה שהייתה אז?
• האם הודיעו התובעים על מחלתם לממונה, ומה המשמעות שיש לעניין זה?
• האם מתקיים קשר סיבתי בין היעדרות התובעים לבין מחלתם?
• האם כדין הפעילה המדינה שיקול דעתה עת קבעה אי תשלום שכר התובעים בגין ימי המחלה?
6. בתיק זה התקיים דיון מוקדם ביום 20.11.2017 וכן נשמעו ארבעה דיוני הוכחות – ביום 6.3.2019, ביום 27.3.2019, ביום 23.5.2019 וביום 29.5.2019.
מטעם התובעים העידו התובעים עצמם.
מטעם הנתבעים העידו ארבעה עדים - מר חנן לזימי (ממשרד האוצר), גב' חגית צור, גב' אדריאנה באומל שרוני, גב' קרן שרון (ממשרד הפנים).
הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.
7. יצוין כי מלכתחילה הוגשו עשרים ואחת תביעות, אולם תביעותיהם של מר צחי עובדיה וגב' עפרה רובין נמחקו במהלך ההליך, לבקשתם ונותרו אפוא תשע עשרה תביעות.
דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית – תכלית הדין, קווים לדמותו ופרטיו
8. הסוגיה שעומדת להכרעה היא סוגית תשלום דמי מחלה בזמן שביתה. נפתח ונאמר בקצירת האומר כי כעיקרון בשביתה, בניגוד למצב העבודה הרגיל, הכלל הוא כי לא ישולם שכר.
כך נקבע בפסיקה כי בזמן שביתה חוזה העבודה מושעה –
"שביתה, כל שביתה, בין 'כדין' ובין שאינה כדין, אינה מזכה בשכר עבודה. מסקנה זאת היא פועל יוצא מכך, שבעת השביתה מושעה חוזה העבודה האינדיבידואלי"
(דב"ע מה/144-3 (ארצי) יצחק חג'ג' ואח' נ' מפעלי ע' שנף ושות' בע"מ [פורסם בנבו] (ניתן ביום 17.6.1986).
על העובד שאינו מופיע לעבודה בשביתה, מוטל הנטל להוכיח כי הוא עובד הזכאי לשכרו ואינו שובת. [דב"ע (ארצי) 32-4/נו הסתדרות המורים בישראל - הסתדרות העובדים הכללית החדשה - רשת עמל [פורסם בנבו] לב(1999) 337 (ניתן ביום 26.6.1997) ; דב"ע (עבודה ארצי) 4-4/98 הסתדרות הפקידים עובדי המינהל והשירותים הסתדרות העובדים הכללית החדשה - מרכז השלטון המקומי [פורסם בנבו] לב(1999) (ניתן ביום 7.12.1998); בש"א 1226/01 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - הסתדרות הפקידים - מרכז השלטון המקומי בישראל [פורסם בנבו] פ''ד לו(2001) 418; ס"ק (ארצי) 1004/04 הסתדרות הפקידים - מרכז השלטון המקומי בישראל [פורסם בנבו] (ניתן ביום 22.6.2004)].
בס"ק (ת"א) 62222-08-18 הסתדרות העובדים הכללית החדשה – חברת רכבת ישראל בע"מ [פורסם בנבו] (ניתן ביום 28.8.2019), בו טענה המעסיקה כי נהגי הרכבות הודיעו שלא יתייצבו לעבודה בשל מחלתם ואף חבריהם סירבו להחליפם, כחלק מהצעדים הארגוניים, פסקה כב' השופטת כרמית פלד בזו הלשון:
"ככלל, נטל ההוכחה בכל הנוגע לטענות המבקשים בבקשת הצד מוטל על המבקשים, שכן הכלל לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה" הוא בבחינת מושכלות יסוד ולא הובאה טענה המצדיקה היפוך נטל ההוכחה. בהקשר זה, גם אם בנסיבות אחרות, נפסק כי חזקה היא שעובד אשר אינו מתייצב לעבודה למחרת היום שבו הודיע הוועד שתתקיים שביתה הוא "שובת", אולם ברי כי הנחה זו ניתנת לסתירה והנטל בעניין זה על כתפי העובד (דיון מא/5-4 (ארצי) רשות הנמלים בישראל בע"מ נ' מועצת פועלי חיפה [פורסם בנבו] (20.4.82), ור' גם פ"ה (י-ם) 11808-08-14 נגה ארבל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (24.5.17) (ערעור שהוגש לבית הדין הארצי (ע"ע 61976-06-17) נמחק)".
9. נפנה אפוא לבחון את המסגרת הנורמטיבית בה אנו מצויים – הן הדין החל בעניין תשלום דמי מחלה בזמן הרגיל, והן הדין החל בזמן שביתה.
הואיל והתובעים הינם עובדי מדינה, ההסדר המטיב שקבוע בתקשי"ר גובר על ההסדר בחוק דמי מחלה. הוראות התקשי"ר הנוגעות לענייננו הן אלו המתייחסות למחלה ככלל, ולמחלה בעת שביתה בפרט.
10. הוראה 44.134 לתקשי"ר קובעת את הכלל הבא הנוגע לזכאות העובד לקבלת תשלום בגין ימי המחלה, הנעדר בשל מחלה בזמן שביתה:
"(א) עובדים שנעדרו מהעבודה בימי שביתה מסיבת מחלה והמציאו תעודת מחלה על כך כאמור בפסקה 33.227 לא ינוכה שכר ממשכורתם בגין היעדרותם בימי שביתה וימי המחלה שלהם יחויבו בהתאם".
ס"ק (ב) מתייחס להיעדרות בשל מחלת ילד, בן זוג, הורה, בזמן שביתה, ומורה הוראה זהה, תוך דרישת הצהרה חתומה בהתאם להוראות הרלוונטיות.
דהיינו, אף שככלל בשביתה לא ישולם שכר, ישולמו דמי מחלה בזמן השביתה לעובד אשר בשל כך נעדר מעבודתו. כמובן, יש לקרוא כלל זה על רקע יתר ההוראות הקבועות בתקשי"ר בעניין מחלה. בהמשך נתייחס לפרשנות המילים "מסיבת מחלה" ולשאלת הקשר הסיבתי בין המחלה להיעדרות.
11. ההוראות הנוגעות לימי מחלה כוללות בתוכן חובת הודעה למנהל היחידה באמצעות הממונה וכן חובת המצאת אישור רפואי למעסיק. ההוראות כוללות בתוכן גם את המועדים לביצוע. חובת ההודעה על המחלה היא ככל האפשר ביום הראשון למחלה (הוראה 33.221 לתקשי"ר). חובת המצאת האישור הרפואי היא בתום שלושה ימים ממועד תחילת המחלה, כשמדובר במחלה בת יומיים לפחות (הוראה 33.225 לתקשי"ר). להלן נביא במלואן את ההוראות הרלוונטיות:
33.221
עובד, הנעדר מעבודתו לרגל מחלה, חייב להודיע על כך למנהל היחידה באמצעות הממונה, ככל האפשר בתחילת היום הראשון להיעדרו. עם מסירת ההודעה יודיע העובד גם את מקום הימצאו בתקופת היעדרו, נבצר מן העובד למסור את ההודעה בעצמו, ידאג למסירתה באמצעות קרוב משפחה או אדם אחר.
33.225
עובד הנעדר מעבודתו לרגל מחלה תקופה ארוכה משני ימים רצופים, ואף ימי מנוחה שבועיים וימי פגרה בכלל, חייב להמציא לממונה, לא מאוחר מהיום השלישי להיעדרו, תעודת מחלה מאת רופא שתכיל את הפרטים הבאים:
(א) שם החולה;
(ב) נסמן מבוטל;
(ג) התקופה, שבה לא היה העובד מסוגל לעבודה לרגל מחלה, ואם עדיין אינו מסוגל לחזור לעבודתו, התקופה המשוערת שבה לא יהיה מסוגל לעבודה;
(ד) שם הרופא, חתימתו וכתובתו;
(ה) תאריך הוצאת התעודה.
12. הוראת 44.134 לתקשי"ר שהובאה לעיל מפנה לפסקה 33.227, שבה יש חיוב להביא תעודת מחלה גם בגין יום מחלה אחד, באופן שיש בו משום החמרה לעומת מצב הדברים הרגיל בעת מחלה, שכן בזמן שביתה נדרשת "זהירות מוגברת":
33.227
(א) עובד שזכותו להצדיק את היעדרו על סמך הודעה אישית פקעה בהתאם לפסקאות 33.223 או 33.224, חייב להביא תעודת מחלה שתכלול את הפרטים הנזכרים בפסקה 33.225 גם אם נעדר יום אחד בלבד;
(ב) על היעדרות של עובד בעת שביתה עקב מחלה - ראה פסקה 44.134.
מכאן ניתן לראות כי גם במקום בו סבר התקשי"ר שניתן להקל ביישום הכללים בתשלום דמי מחלה, דווקא בזמן שביתה נדרש לדקדק בקיום הכללים כהווייתם ואף להחמירם. יש בכך כדי לחזק את המסקנה על אודות הדקדקנות הנדרשת בזמן שביתה, על מנת שבידי המעסיק יהיו הכלים לוודא ולברר את נכונות המחלה.
13. להשלמת התמונה נציין כי מחלה מתמשכת מצריכה מתן הודעות נוספות ולא די בהודעה הראשונית לכשעצמה:
33.228
נבצר מעובד לשוב לעבודתו לרגל מחלה בתום התקופה שצוינה בתעודת מחלה שהוא הגיש, חייב הוא להודיע על כך למנהל היחידה באמצעות הממונה, ככל האפשר לפני תום התקופה האמורה ולא מאוחר מן היום שבו היה חייב לחזור לעבודה, כן הוא חייב להמציא לו מיד תעודות מחלה על התקופה הנוספת של היעדר משוער מהעבודה לרגל מחלה.
זאת ועוד, בצד הזכות העומדת לעובד לקבלת תשלום עבור תקופת המחלה נקבעו בתקשי"ר גם כללים המחייבים את האחראי לבדוק את נכונות המחלה, משכה והשלכותיה (ראו פסקה 33.231) וכן השלכות משמעתיות עת ניתנה הודעה או הוגשה תעודת מחלה בכזב (ראו פסקה 33.238).
14. הוראה 33.239 קובעת כי אי מתן הודעה או תעודת מחלה כנדרש בתקשי"ר, משמעה שלילת הזכאות לתשלום עבור תקופת המחלה הנטענת, כאשר בידי הנציבות סמכות לבחון אם לאשר בכל זאת תשלום, בהתאם לנסיבות:
33.239
עובד, החייב להמציא הודעה אישית או תעודת מחלה בהתאם להוראות פסקאות 33.225 או 33.227 בעד תקופת היעדר, ולא המציאה, אינו זכאי למשכורת בעד תקופת ההיעדר אלא אם אישרה זאת נציבות שירות המדינה לאור נסיבות המקרה, האחראי ישקול בכל מקרה אם יש לנקוט נגד העובד בצעדים משמעתיים.
15. לטענת התובעים מתקיים נוהל לפיו בעת הגשת הדו"ח החודשי, עם תום החודש, מוגש הדו"ח יחד עם האישורים הרפואיים. בענייננו – מיד לאחר תום השביתה בנוגע לחודש מרץ 2016 הגישו התובעים את הדו"ח עם האישורים וזה קיבל את אישורה של הממונה עליהם, אושר אף במחלקת השכר של משרד הפנים, ואולם משרד האוצר שלל זאת משנודע לו על כך.
נקדים ונאמר כי לא בנקל יתערב בית הדין בהחלטת הנציבות בהפעילה שיקול הדעת במסגרת סמכות זו המוקנית לה, כל עוד זו אכן הופעלה באופן סביר תוך שקלול נסיבות העניין, ובכך נדון בהמשך.
התובעים הצביעו על נוהג של צירוף אישורי המחלה לדו"ח בסיום החודש, כפי שעשו. להלן נתמקד בשאלה אם התובעים מסרו בזמן הודעה על עצם המחלה, ולאו דווקא בהמצאת האישור הרפואי בזמן אמת, אף שלפי התקשי"ר כמובא לעיל גם זה נדרש, ולא בכדי. שכן, גם לגישת התובעים לפיה יש נוהל המאפשר הגשת האישורים בזמן דו"חות, לא נטען קיומו של נוהל כזה באשר לאי מתן הודעה לממונה במועד.
כך העיד מר חנן לזימי עד הנתבעת, בהקשר זה:
"ההבדל הוא בין ההודעה על המחלה לבין העברת האישור. העברת האישור בפועל יכולה להעשות בסוף חודש שמגישים דו"ח נוכחות. ההודעה על עצם המחלה ואי הגעה לעבודה, זו צריכה להעשות ביום שאתה חולה. מתן האישור בפועל זה הפן הטכני. מה שקודם לו הוא ההודעה למנהל ביום שבו אתה לא מגיע לעבודה".
(פרוט' עמ' 184 ש' 28-31)
16. לא רק שהתובעים לא הצביעו על נוהל של אי מתן הודעה על המחלה בזמן אמת, אלא להפך, הודו כי הם נוהגים לדווח מיד עם תחילת מחלתם, לאחראית עליהם במקום העבודה (ראו למשל עדות גב' ליאת מלמד (פרוט' עמ' 23 ש' 2- 8)). אדרבה, התובע מר רוני אברהם השיב בעדותו, עת נשאל אם עדכן את ליאת הממונה עליו שהוא ממשיך שלא לחוש בטוב - "זה שביתה, אין לי מה לעדכן אותה. אם היתה עבודה רגילה הייתי מעדכן אותה" (פרוט' עמ' 38 ש' 30- 31). זו סברתו של התובע, אולם מקובלת עלינו עמדת הנתבעת כי אין הצדקה לפטור העובדים מחובת ההודעה ואולי דווקא בזמן שביתה יש הצדקה מוגברת למתן הודעה בזמן, ולא להפך.
בעת שביתה, כשגם הממונה חולה או שובתת, על העובד להודיע על מחלתו לממונה או לממונה עליה, ממש כשם שהיה עושה לולא היתה זו תקופת שביתה. כך גם מתחייב מלשון הוראת 33.221 לתקשי"ר, לפי הדיווח על המחלה הוא למנהל היחידה, באמצעות הממונה.
עובד שחפץ שיתייחסו אליו בזמן השביתה כמי שהיה עובד לולא מחלתו, שומה עליו להבהיר כי בעיני עצמו הוא בגדר עובד אותה עת (אף כי על דרך של חולי), ולא שובת, ואף לפעול בדקדקנות בהתאם לתקשי"ר. משהתובע עצמו מתייחס באופן שונה לתשובת השביתה לעניין קיום חובותיו בזמן המחלה, מבהיר הוא כי השתתף בשביתה.
17. לטענת התובעים מאחר שהדו"חות להם צורפו אישורי המחלה אושרו כבר "ברמת המשרד" הספציפי, מנהלת הלשכה ומחלקת משאבי אנוש של משרד הפנים, לא רשאי האוצר לקבוע רטרואקטיבית כי אישורים אלו אינם מתקבלים (סעיף 5.11 לסיכומי התובעים). הוראה 33.239 מבהירה כי באם האישורים לא הוגשו לפי הכללים, סמכות האישור עוברת לנציבות. לנציבות יש אפוא סמכות לקבוע כי התובעים אינם זכאים לדמי המחלה, גם לאחר שאלו אושרו להם ברמת אגף משאבי אנוש. דין טענתם זו של התובעים אפוא להידחות.
18. גם קיומו של הנוהל לו טענו התובעים - לפיו ניתן להגיש אישורי המחלה רק עם הדו"ח בסוף החודש, כאשר הנציבות בוחרת דרך כלל לאשר בכל זאת את האישורים - אין בו כדי לעקר מתוכן את הסמכות לקבוע אחרת, בהתאם לנסיבות.
הזכות הנתונה למעסיק –המדינה, הנתבעת, בענייננו, היא לבחון את שאלת קיום המחלה או המחלות בזמן אמת. אכן, לא בכל מקרה אי מסירת הודעה על עצם המחלה במועד, שוללת זכאות לקבלת תשלום דמי המחלה. בזמן שביתה, הכלל הוא אי תשלום שכר בצד אי ביצוע עבודה. במסגרת העימות וההידברות בין המעסיק לעובדיו, על המעסיק לידע אם עובדיו שובתים או שמא ניחתה עליהם גזרת שמיים וחלו באופן מצער בחוליים רבים, או כדברי מר חנן לזימי, אולי היה צורך אף לבצע חקירה אפידמיולוגית בשים לב להיקף התחלואה, לו הייתה ניתנת הודעה במועד (פרוט' עמ' 184 ש' 15- 17). בהתאם יידע כיצד המעסיק להתמודד ולפעול, ואלו דרכי פעולה פתוחות בפניו, לרבות גיבוי של עובדים מלשכה אחרת, למשל. ברי למשל שאין טעם בקיום משא ומתן על שיפור תנאי ההעסקה, אם אכן כל עובדי המעסיק נפלו למשכב באופן אמתי ומצער. צדו האחר של המטבע הוא כי עצם מחלתם של עובדים אין בה בהכרח כדי להעיד על כי אלו אינם שובתים. גם לו המחלה היא אמתית וכנה, עדיין רשאים הם להשתתף בצעדים הארגוניים הננקטים באותה עת ובהתאם לא להודיע על קרות המחלה ולא לבקש שכרם עבור אותה תקופה, אולם ליהנות מפירותיה של השביתה עת תישא פרי.