12. הוראת 44.134 לתקשי"ר שהובאה לעיל מפנה לפסקה 33.227, שבה יש חיוב להביא תעודת מחלה גם בגין יום מחלה אחד, באופן שיש בו משום החמרה לעומת מצב הדברים הרגיל בעת מחלה, שכן בזמן שביתה נדרשת "זהירות מוגברת":
33.227
(א) עובד שזכותו להצדיק את היעדרו על סמך הודעה אישית פקעה בהתאם לפסקאות 33.223 או 33.224, חייב להביא תעודת מחלה שתכלול את הפרטים הנזכרים בפסקה 33.225 גם אם נעדר יום אחד בלבד;
(ב) על היעדרות של עובד בעת שביתה עקב מחלה - ראה פסקה 44.134.
מכאן ניתן לראות כי גם במקום בו סבר התקשי"ר שניתן להקל ביישום הכללים בתשלום דמי מחלה, דווקא בזמן שביתה נדרש לדקדק בקיום הכללים כהווייתם ואף להחמירם. יש בכך כדי לחזק את המסקנה על אודות הדקדקנות הנדרשת בזמן שביתה, על מנת שבידי המעסיק יהיו הכלים לוודא ולברר את נכונות המחלה.
13. להשלמת התמונה נציין כי מחלה מתמשכת מצריכה מתן הודעות נוספות ולא די בהודעה הראשונית לכשעצמה:
33.228
נבצר מעובד לשוב לעבודתו לרגל מחלה בתום התקופה שצוינה בתעודת מחלה שהוא הגיש, חייב הוא להודיע על כך למנהל היחידה באמצעות הממונה, ככל האפשר לפני תום התקופה האמורה ולא מאוחר מן היום שבו היה חייב לחזור לעבודה, כן הוא חייב להמציא לו מיד תעודות מחלה על התקופה הנוספת של היעדר משוער מהעבודה לרגל מחלה.
זאת ועוד, בצד הזכות העומדת לעובד לקבלת תשלום עבור תקופת המחלה נקבעו בתקשי"ר גם כללים המחייבים את האחראי לבדוק את נכונות המחלה, משכה והשלכותיה (ראו פסקה 33.231) וכן השלכות משמעתיות עת ניתנה הודעה או הוגשה תעודת מחלה בכזב (ראו פסקה 33.238).
14. הוראה 33.239 קובעת כי אי מתן הודעה או תעודת מחלה כנדרש בתקשי"ר, משמעה שלילת הזכאות לתשלום עבור תקופת המחלה הנטענת, כאשר בידי הנציבות סמכות לבחון אם לאשר בכל זאת תשלום, בהתאם לנסיבות:
33.239
עובד, החייב להמציא הודעה אישית או תעודת מחלה בהתאם להוראות פסקאות 33.225 או 33.227 בעד תקופת היעדר, ולא המציאה, אינו זכאי למשכורת בעד תקופת ההיעדר אלא אם אישרה זאת נציבות שירות המדינה לאור נסיבות המקרה, האחראי ישקול בכל מקרה אם יש לנקוט נגד העובד בצעדים משמעתיים.
15. לטענת התובעים מתקיים נוהל לפיו בעת הגשת הדו"ח החודשי, עם תום החודש, מוגש הדו"ח יחד עם האישורים הרפואיים. בענייננו – מיד לאחר תום השביתה בנוגע לחודש מרץ 2016 הגישו התובעים את הדו"ח עם האישורים וזה קיבל את אישורה של הממונה עליהם, אושר אף במחלקת השכר של משרד הפנים, ואולם משרד האוצר שלל זאת משנודע לו על כך.
נקדים ונאמר כי לא בנקל יתערב בית הדין בהחלטת הנציבות בהפעילה שיקול הדעת במסגרת סמכות זו המוקנית לה, כל עוד זו אכן הופעלה באופן סביר תוך שקלול נסיבות העניין, ובכך נדון בהמשך.
התובעים הצביעו על נוהג של צירוף אישורי המחלה לדו"ח בסיום החודש, כפי שעשו. להלן נתמקד בשאלה אם התובעים מסרו בזמן הודעה על עצם המחלה, ולאו דווקא בהמצאת האישור הרפואי בזמן אמת, אף שלפי התקשי"ר כמובא לעיל גם זה נדרש, ולא בכדי. שכן, גם לגישת התובעים לפיה יש נוהל המאפשר הגשת האישורים בזמן דו"חות, לא נטען קיומו של נוהל כזה באשר לאי מתן הודעה לממונה במועד.
כך העיד מר חנן לזימי עד הנתבעת, בהקשר זה:
"ההבדל הוא בין ההודעה על המחלה לבין העברת האישור. העברת האישור בפועל יכולה להעשות בסוף חודש שמגישים דו"ח נוכחות. ההודעה על עצם המחלה ואי הגעה לעבודה, זו צריכה להעשות ביום שאתה חולה. מתן האישור בפועל זה הפן הטכני. מה שקודם לו הוא ההודעה למנהל ביום שבו אתה לא מגיע לעבודה".
(פרוט' עמ' 184 ש' 28-31)