הנתבעת טענה כי התובע התפטר לאחר שמצא עבודה אצל חברה מתחרה וכי אין מדובר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים. מכל מקום, הנתבעת 1 טענה כי חישובו של התובע אינו נכון.
משקבענו לעיל, כי התובע התפטר בנסיבות שבהן אין לצפות ממנו להמשיך לעבוד, אנו מקבלים את תביעתו ברכיב זה וקובעים כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים.
שכרו הקובע האחרון של התובע עמד על 9,114 ₪ ומשהועסק בנתבעת במשך 22 שנים, הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך כולל של 200,508 ₪.
אשר על כן, אנו קובעים שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 200,508 ₪.
פנסיה:
26. התובע טען כי בשבע השנים האחרונות להעסקתו למעט תקופה קצרה של 14 חודשים (16\5 -17\6) לא הופרשו לזכותו כספים לפנסיה (גם בתקופה שהופרשו כספים, ההפרשה היתה בחסר).
--- סוף עמוד 21 ---
לטענתו, בהתאם לצו ההרחבה הכללי והענפי הוא היה זכאי להפרשות לפנסיה בשיעור 6% משכרו המלא, לפיכך, בהתאם לחישוב שערך, היה על הנתבעת 1 להפריש עבורו סך של 43,991 ₪, בעוד סך כל הכספים שהופרשו בתקופה שבין 16\5- 17\6 היו 3,258 ₪ בלבד, כך שהנתבעת נותרה חייבת לו סך של 40,733 ₪.
הנתבעת 1 טענה כי בהתאם לצו ההרחבה לפנסיה חובה, היה עליה להפריש לתובע לכל היותר, סך של 23,044 ₪ לתגמולים, וזאת בהתאם לשכר הבסיס ולא לשכר הנטו. ואולם, לטענתה, יש לקזז מסכום זה, את הכספים שנצברו לתובע בקופת התגמולים בסך 9,685 ₪.
משהוכח לנו כי הנתבעת 1 הפרישה לתובע כספים לפנסיה במקרים בודדים בלבד, אנו מקבלים את טענת התובע ברכיב זה וקובעים כי על הנתבעת לשלם לו פיצוי בגובה הסכום שהיה עליה להפריש לפנסיה בקיזוז הסכומים שנצברו לתובע בקופת התגמולים.
27. בתקופה שלא התיישנה היתה אמורה הנתבעת להפריש לתובע הפרשות סוציאליות לפי השכר הקובע בהתאם לשתי התקופות שקבענו דלעיל:
2012\4 – 2014\7: 7,394 ₪.
2014\8 – 2018\10: 9,114 ₪.
28. כאן המקום לציין כי איננו מקבלים את טענת התובע לפיה יש לחשב את ההפרשות לפנסיה לפי צו ההרחבה בענף התעשייה שמחייב הפרשות בשיעור של 6% מהיום הראשון להעסקתו של התובע.
כפי שקבענו בפרק העובדתי לעיל, צו ההרחבה בענף תעשיית המתכת, החשמל והאלקטרוניקה (2004) חל על יחסי הצדדים משנת 2016. משכך, עד שנת 2016 היה על הנתבעת 1 להפריש לתובע כספים לפנסיה בהתאם לצו הכללי, כמפורט בטבלה מטה. בתקופה שלאחר 2016, צו ההרחבה הכללי מיטיב עם התובע, משכך את החישוב בגין תקופה זו ערכנו בהתאם לצו ההרחבה הכללי: