--- סוף עמוד 30 ---
הדברים על פני הערת אגב הנכתבת במתכונת של דן יחיד (ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 232 (מהדורה שלישית, 2012)).
סוף דבר
76. סוף דבר: לשיטתי יש לקבל את בקשת רשות הערעור אך לדחות את הערעור לגופו, בכפוף להוראות שבפסקה 73 לעניין שינוי התקנון ורישומו. במכלול הנסיבות – בהתחשב בכך שהבקשה אכן עוררה סוגיה עקרונית, אף שלא הובילה לשינוי התוצאה במקרה זה, וכן בשים לב לכך שהצדדים הסכימו להכרעה על בסיס הכתובים בלבד – אציע כי כל צד יישא בהוצאותיו.
ש ו פ ט ת
השופט מ' מזוז:
אין בידי להצטרף לפסק דינה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז, באשר השאלה לגביה היא מבקשת לתת רשות לערער ובה היא דנה לגופה – סמכות המפקח על רישום מקרקעין (להלן: המפקח) לפי סעיף 59(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, להלן: חוק המקרקעין) – היא שאלה שבית משפט קמא החליט במפורש שלא להכריע בה ולא השתית עליה את פסק דינו מושא הבקשה לרשות ערעור.
במסגרת ההליך בפני בית משפט קמא התעוררה השאלה, האם סמכות המפקח לפי סעיף 59(ב) לחוק המקרקעין כוללת גם סמכות למתן הוראות בדבר הצמדה של חלקים מהרכוש המשותף. בית משפט קמא ציין כי אמנם הוא "נוטה" לדעה שהתשובה לשאלה הנ"ל היא חיובית, אך הוסיף מיד כי אין צורך במקרה זה להכריע בשאלה זו שההכרעה בה אינה דרושה לענין שבפניו (פסקאות 19-18 לפסק הדין). משכך, איני סבור שיש מקום למתן רשות לערער במקרה דנן, וממילא אין מקום לדיון ולהכרעה בסוגיה שהועלתה על ידי המבקשים, שכאמור לא הוכרעה כלל על ידי בית משפט קמא ולא שימשה בסיס להכרעתו.
מתן רשות ערעור בכגון דא אינו מתיישב עם הכללים החלים על הליך ערעור בכלל, ובקשה לרשות ערעור בפרט. כידוע, אין אפשרות לערער על אמרת אגב בפסק דין (ר"ע 279/82 מנהל המכס נ' ג'ועבה, פ"ד לז(4) 542, 546 (1983); רע"א 9487/16
--- סוף עמוד 31 ---
שמעון פחימה יזמות בניה נ' נציגות הבית המשותף, [פורסם בנבו] פסקה 12 (29.1.2017); בג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית-משפט השלום, פ"ד נב(3) 721, 742 (1998); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 95-96 (מהדורה שלישית, 2012)); והדברים קל וחומר במסגרת בקשה לרשות ערעור. אציין כי זו גם ההלכה בנוגע לבקשה לדיון נוסף, שיש לה מאפיינים משותפים לבקשה לרשות ערעור. כך למשל בדנ"א 3082/00 אפרתי נ' בקר [פורסם בנבו] (3.7.2000) נדחתה בקשה לדיון נוסף מהטעם ש-
"השאלות המוצגות על-ידי העותר אינן נטולות חשיבות, אלא שבענייננו הן לא נדרשו להכרעה. בית המשפט אמנם הזכירן בפסק-דינו, אגב דיונו בטענת ההתיישנות, ואף גילה את נטיית לבו בדבר ההכרעה הראויה בכל אחת מהן. אך בפועל לא נזקק להן לצורך הכרעתו" (פסקה 6. וראו גם: דנ"א 1068/00 לישיצקי נ' היועץ המשפטי לממשלה, [פורסם בנבו] פסקה 8 (14.5.2000).