על גישה זו חזר בית-משפט זה בע"א 515/65 רבובסקי נ' גלסברג (להלן – פרשת רבובסקי [14]). כאן ביצע דייר שינויים בדירתו שפגעו ברכוש המשותף. בית-המשפט המחוזי ביטל את צו ההריסה של הפקיד המוסמך, בין היתר על יסוד הנימוק כי הצו עלול לגרום נזק גדול לדייר. בית-משפט זה קיבל את הערעור ואישר את צו ההריסה. השופט ברנזון מביא את דבריו בפרשת לווינהיים [13] כי "...אין נפקא מינה אם הפגיעה היא קטנה או גדולה וניתנת לפיצוי נאות או לא". לכן, בכל מקרה של פגיעה ברכוש המשותף, הדיירים האחרים זכאים לצו הריסה בלי שיוכיחו נזק ממון ממשי (שם [14],
בעמ' 295). הוא מוסיף וקובע, בהסתמך על פסיקה אנגלית, כי גם העובדה שהחזרת המצב לקדמותו כרוכה בהוצאה ניכרת אינה יכולה לשמש סיבה לאי-מתן הצו. כאשר השינויים מהווים הפרה של הוראות סטטוטוריות או לפחות הפרה של הסכמים מפורשים המחייבים אותם "...לא היה בעצם שיקול-דעת לפקיד המוסמך והיה עליו לתת את הצו המבוקש לתיקון המעוות" (שם [14], בעמ' 296).
30. השופט מני, שישב גם הוא בדין בפרשת רבובסקי הנ"ל [14], נתן בחוות-דעתו הנמקה נוספת למתן צו ההריסה, שנגעה למדיניות המשפטית בעניין בתים משותפים על רקע הנסיבות המיוחדות של המקרה (שם, בעמ' 293):
"המשיבים התנהגו בכל הפרשה הזו ביד רמה ובזלזול והתעלמות גמורה מכל אותן זכויות שהחוק מקנה למערערים כבעלי דירות בבית משותף. הם ידעו שהמערערים מתנגדים נמרצות לשינויים הנ"ל ולמרות זאת נהגו ברכוש המשותף כאילו זה היה רכושם הבלעדי. אם בתי-המשפט יעצמו עינם מהתנהגות זדונית שכזו כי אז ייהפך כל חוק הבתים המשותפים לפלסתר, ובמקום שמירת אפיו ושלמותו של הבית המשותף וקיום זכויותיהם וחובותיהם של דייריו לגביו ייהפך הנכס להפקר וכל דייר אלם יוכל לנהוג ולעשות בו כטוב בעיניו. אם בנסיבות כגון אלו לא תינתן למערערים התרופה האפקטיבית היחידה שיש בה כדי להחזיר את המצב שלו הם זכאים לקדמותו כי אז ייגרם עיוות דין משווע למערערים. הפקיד המוסמך קבע כאמור כי השינויים הנ"ל שהמשיבים עשו פגעו ברכוש המשותף ובדירות האחרות. פגיעה זו בנסיבות כפי שתוארו לעיל, דייה,
--- סוף עמוד 229 ---
לדעתי, כדי להצדיק מתן צו-עשה גם מבלי שיתלווה לפגיעה כל נזק ממשי".
31. והנה, בפרשת אליאס הנ"ל [4], קיבל בית-משפט זה את שיקולי המדיניות של השופט מני במנותק מנסיבות המקרה שבהן נשקלו. התוצאה היא כי הגישה הנוקשה קיבלה משנה תוקף בכך שנתקבלה כעיקרון מופשט יותר, שאינו קשור דווקא לטיב ההתנהגות הספציפית של בעלי-הדין. בפרשת אליאס [4] החליט בית-המשפט המחוזי כי מן הראוי להפעיל בנסיבות העניין את שיקול-הדעת לטובת הדייר-הנתבע בשל הנימוקים האלה: אין פגיעה ממשית בדיירים האחרים, והנזק לא הוכח כלל; תשעה מתוך עשרה בעלי הדירות הסכימו לבנייה; המעשים שעליהם סבה התביעה כבר תמו ונשלמו; הדיירים האחרים עצמם באו באי-ניקיון כפיים לבית-המשפט בכך שגם הם בנו ללא הסכמת יתר הדיירים. בית-משפט זה, מפי חברי השופט גולדברג, קיבל את הערעור והשיב על כנו את פסק-דינו של בית-משפט השלום אשר ציווה על הדייר להחזיר את המצב לקדמותו ולהרוס את תוספת הבנייה. השופט גולדברג מוסיף – לאחר הבאת דבריו הנזכרים של השופט מני בפרשת רבובסקי [14] – את הדברים האלה (שם [4], בעמ' 450):