5. שאלת היחס בין שני ההסדרים – זה שבחוק המקרקעין וזה שבפקודת הנזיקין, לרבות הסעדים והשיקולים המאפיינים את מתן הסעד לפי כל אחד מהם – נדונה גם בספרות המשפטית, והובעו לגביה דעות שונות.
על היתרון שב"הסדרים הקנייניים" עמד פרופ' אנגלרד, תוך ניתוח היחס בין חוק המקרקעין וחוק המיטלטלין לבין דיני הנזיקין, באומרו כי:
"בחוקים אלה אימץ המחוקק הישראלי את התפיסה הקונטיננטלית, בנסחו במישרין באופן מהותי את זכות הבעלות ובהגינו במישרין עליה ועל ההחזקה לפי דפוסי התביעות הפטיטורית והפוסיסורית...
...
ההכרה המפורשת והישירה בזכות הבעלות ומתן ההגנה עליה ועל החזקה, מעמידים בספק את קיומן של העוולות הקנייניות...
כיום, כל הספקות בדבר הקיום העצמאי של תביעות קניין – להבדיל מן העוולות בנזיקין – הותרו על-ידי המחוקק הישראלי שהכיר בהן ביד רחבה... מה הטעם לקיים שיטה מסובכת של ריבוי עוולות קנייניות, המשאירות בחלקן שיקול דעת חופשי לבית המשפט אם לצוות על השבת הנכס או על תשלום תמורתו? תביעות הבעלות וההחזקה רחבות הרבה יותר ודומה, כי פשוט יותר להפעילן...
באופן כללי ופורמלי אפשר לגרוס – ולכך, כנראה, נטתה דעת המחוקק – כי ההגנה על הקניין עצמו תיעשה מעתה במסגרת הרחבה של חוקי הקניין החדשים, הדואגים לאכיפתן של הזכויות. לעומת זאת, תביעות על נזקים שיש לפצותם בכסף תמשכנה גם להבא להתבסס על פקודת הנזיקין. פתרון זה משמעותו ביטול התפקיד הקנייני של האחריות בנזיקין תוך כדי צימצומה
--- סוף עמוד 236 ---
להיבט הנזקי-הפיצויי" (י' אנגלרד "חצי יובל לפקודת הנזיקין האזרחיים – בעיות ומגמות" [83], בעמ' 581-584; ההדגשות שלי – י' ט').
השקפה דומה הובעה גם במקורות נוספים. לדעת ד"ר גולדנברג, תביעה לסילוק פולש, המושתתת על זכות קניין ועל הוראות חוק המקרקעין המעניקות זכות לתבוע את סילוקו, היא תביעה קניינית ולא תביעת נזיקין (גולדנברג, במאמרו הנ"ל [82], בעמ' 220). לעניין השבת החזקה במיטלטלין סבר פרופ' ג' טדסקי כי ההשבה מגיעה לבעל הנכס מכוח זכות הקניין שלו, "...ולא בתור תרופת נזיקין, אף כאשר זאת היתה אפשרית על פי פקודת הנזיקין... לא ייתכן שדיני הנזיקין יגרעו מזכויות המגיעות לנפגע ממילא" (ג' טדסקי "תביעת הבעלים למסירה ופקודת הנזיקין" [84], בעמ' 59). פרופ' דויטש בספרו הנ"ל [69], בעמ' 357 מדגיש את "...הדואליות הבלתי-סדורה הקיימת בהגנת הקניין בין שני המסלולים..."; לדעתו "יש להניח לדיני הקניין לקבוע את הגדרתה של הזכות המוגנת, כאשר לזכות ההחזקה תסופק הגנה מוחלטת בעין, ואילו לזכות השימוש תוענק הגנה יחסית בלבד, על-פי הדפוס של דיני המטרדים. הגנה בעין זו לא תסויג בחסינויות כלשהן..." (שם [69], בעמ' 357-358).