27. נוסיף ונזכיר, כי במשפט הבינלאומי הפרטי מקובל לסווג את הסעד כנושא של דיון ונוֹהַל – להבדילו מן המשפט המהותי החל על זכויותיהם וחובותיהם המהותיות של בעלי-הדין – וממילא רואים אותו כנשלט בידי שיטת המשפט הנוהגת בבית-המשפט של הפורום (lex fori). ראו, למשל: ע"א 352/87 גרייפין קורפוריישן נ' כור סחר בע"מ [52]; A.V. Dicey, J.H.C. Morris The Conflict of Laws [94], at pp. 171-172, 183-184. הנה ראיה נוספת לכך שנושא הסעד יכול שיבוא בגדרי הסמכות הטבועה. השאלה אינה אלא כיצד יפעיל בית-המשפט את שיקול-דעתו.
28. ולבסוף: כפי שאמרנו למעלה, מדברים אנו בסמכות הגנוזה ברשות השופטת באשר רשות שופטת היא, קרא: רשות-מדינה לצד הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. יש סמכויות שהרשות השופטת לא תתואַר בלעדיהן, ובהיעדרן לא תהא עוד רשות שופטת. סמכותה זו של הרשות השופטת נגזרת מאופיו של המשטר ומזכויותיו של הפרט, ובהילקחן מן הרשות השופטת ישתנה אופיו של המשטר, תיגרענה זכויותיו של הפרט, והרשות השופטת לא עוד תהא רשות שופטת ראויה במובנה כיום.
המחזיקים בפירוש ה"אובייקטיבי" למושג תום-לב, לא יידרשו כלל לסמכותו זו הגנוזה של בית-המשפט. טעם הדבר פשוט וגלוי לעין: שיקול-הדעת המוקנה לבית-משפט באמצעות תום-הלב ה"אובייקטיבי" הוא בעל עוצמה כה אדירה, הוא כה רחב-ממדים, הוא כה-עמוק, הוא כה-גבוה, עד שבכוחו לבקע כל קונספציה, לעבור בעד כל חוק ולקרקר כל חומה. אם אמנם בכוחו של בית-משפט לבחון כל פעולה משפטית שהיא וכל חיוב שהוא על-פי "הסטנדרדים הערכיים הראויים של החברה הישראלית, כפי שבית המשפט מבין אותם מעת לעת" (פרשת שירותי תחבורה ציבוריים [26], בעמ' 835), ממילא ניתנה בידיו סמכות-על שדבר לא יעמוד בפניה. תום-הלב הוא בלבת הצופן הגנטי של שיטת-המשפט כולה. אשר לתוכנו, תום-הלב ה"אובייקטיבי" מזינים אותו אותם מעיינות תת-קרקעיים המזינים את הסמכות שאנו רואים אותה כסמכות
--- סוף עמוד 270 ---
הגנוזה: צדק, יושר, הגינות, הוגנות, סבירות. לשון אחר: את אשר אנו רואים כאור הגנוז של הרשות השופטת, אחרים רואים כתום-לב "אובייקטיבי". על רקע כל אלה אומַר – בשמי-שלי – שבהעמידנו את תום-הלב ה"אובייקטיבי" בצד אותה סמכות שאני רואה בה סמכות שבית-המשפט שואב מקרבו, כי ה-raison d’ךtre האחד והיחיד של תום-הלב ה"אובייקטיבי" הוא באותה סמכות שבית-המשפט שואב מקרבו, במהותה הפנימית של הרשות השופטת, באור הגנוז של בית-המשפט.