יתר-על-כן: בגופו של הספר מוצאים אנו את המחברת מדברת, לא אחת, על “fair dealing/good faith” ועל “good faith/fair dealing”, ודרך התבטאות זו מלמדת על עצמה. ועוד: לספר הקדים דברים זקן השופטים של אנגליה, הלורד בינגהם (Lord Bingham of Cornhill), ובין השאר משמיע הוא לנו כך:
--- סוף עמוד 274 ---
The alternative view is that contracting parties owe each other not merely a negative duty to refrain from deceiving each other but a positive duty of good faith, sometimes expressed as a duty to play fair, or come clean, or put one’s cards face upwards on the table.
הנה-הינו ה"תום לב" שאיש-המשפט עשה בו מוטציה גנטית. ידעו אפוא הכול, כי "תום לב" בפי איש-המשפט – בהקשר ענייננו-שלנו – אין הוא כשאר "תום לב" שבעולם. במילון של איש-המשפט – אך לא במילון של מי-שאינם-אנשי-משפט – כך ייכתב בערך "תום לב": כהוראתו בשפת יומיום, וכן ע"ע "הגינות", "סבירות", "הוגנות", "מבחן אובייקטיבי".
35. כפי שאמרנו למעלה, חובת תום-הלב נוספת היא על חובת ההתנהגות בדרך המקובלת. כך, למשל, אפשר שצד לחוזה יתנהג בדרך המקובלת (באופן "אובייקטיבי"), אך בנסיבותיו המיוחדות של העניין תהא התנהגותו שלא בתום-לב. במקרה מעין-זה, ואף שנהג בדרך מקובלת, לא יקיים אותו צד לחוזה את חובתו על-פי הוראת סעיף 39 לחוק החוזים. למותר לומר כי חובה זו של תום-לב, חובה מעודנת היא מן החובה שלא להטעות; מעודנת היא ממנה ונעלה היא עליה. מכאן שפירוש "סובייקטיבי" אין בו כדי לסכל את תכליתן של הוראות הסעיפים 39 ו-12 לחוק החוזים.
הנשיא א' ברק
ראובן ושמעון הם בעלי דירות בבית משותף. ראובן בנה על הרכוש המשותף בלא לקבל הסכמתו של שמעון. שמעון מבקש צו להריסת המבנה שבנה ראובן. ראובן מוכן לשלם פיצוי על הנזק (הרכושי והאישי) שנגרם לשמעון. שמעון אינו מסתפק בפיצוי הכספי. הזכאי שמעון לצו הריסה? זו השאלה שערעור זה מציב לפנינו. בפתרונה של שאלה זו, עלינו לעמוד על שתי שאלות משנה: האחת, מהי המסגרת הנורמטיבית אשר בגדריה יוכרע הערעור; השנייה, מהו הפתרון של הסכסוך הקונקרטי בגדרי המסגרת הנורמטיבית. אשר לשאלה הראשונה, מצוי אני בין חברי השופט אנגלרד לבין חברי השופט טירקל. אשר לשאלה השנייה, סבור אני כי בנסיבות המקרה שלפנינו, התוצאה שאליה הגיע השופט טירקל, היא הנגזרת מהדין החל בעניין. אעמוד על כל אחת מהשאלות הללו בנפרד.