--- סוף עמוד 283 ---
15. "דיבור שבחוק" – לימדנו השופט זוסמן – "הוא יצור החי בסביבתו" (בג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים [63], בעמ' 513). על-כן, הדיבור "תום לב" צריך לקבל את צביונו מהקשר הדברים, כלומר מתכלית החקיקה. עיון בהוראות הסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים, על רקע חקיקתם, מלמד כי התכלית המונחת ביסוד ההוראות הללו הייתה לקבוע אמת-מידה אובייקטיבית להתנהגות ראויה בין צדדים למשא ומתן ולחוזה. לא היה כל צורך בהוראת סעיף 12 לחוק החוזים כדי לקבוע את העיקרון שאין להטעות במשא ומתן לכריתת חוזה. דבר זה עולה מדיני הנזיקין ומהקביעה כי הטעיה במשא ובמתן משמשת עילה לביטול החוזה (סעיף 15 לחוק החוזים). בדומה, אין כל משמעות לדרישה של ביצוע חוזה בתום-לב, אם דרישה זו מטילה על כל צד חובה שונה, על-פי המצב הנפשי שלו. "אין זה מתקבל על הדעת ואין זה צודק, כי רמת ההתנהגות הנדרשת תהא שונה לכל בעל חוזה, והיא תהא פונקציה של אמונתו הסובייקטיבית שלו בדבר הישר וההוגן" (פרשת שירותי תחבורה [26], בעמ' 835). הגשמת התכלית המונחת ביסוד דרישת "תום הלב" שבסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים מחייבת מתן מובן "אובייקטיבי" לדיבור "תום לב". מתן מובן "סובייקטיבי" ל"תום הלב" היה מסכל את התכלית המונחת ביסוד חקיקתם. אכן, חשיבותם של סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים נובעת מאמת-המידה האובייקטיבית שהם קבעו. "חובת תום הלב מהווה אמת-מידה (סטנדרד) שהמחוקק השאיר לבתי המשפט את מלאכת עיצובה" (ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך א) [77], בעמ' 513). בכך התרחשה מהפכה רעיונית ונורמטיבית במשפט הישראלי – החשובה שבמהפכות שאותן עבר המשפט הפרטי בישראל מאז עצמאותנו – אשר בעבר, בעקבות המשפט האנגלי לא הכיר בחובת תום-הלב במשא ומתן לכריתת חוזה, ובביצוע חוזה.
16. מקובל עליי, כמובן, כי במסגרת פרשנות החוק (במובן הצר) ניתן להגשים את תכלית החקיקה אך באמצעות לשון החקיקה. הלשון צריכה להיות מסוגלת להגשים את התכלית. המפטי דמפטי – שאותו מביא חברי השופט מ' חשין – הוא אולי אדון לצוואתו, אך הוא בוודאי אינו אדון לחוזה שהוא כורת עם זולתו או לחוק שהוא מחוקק (ראו א' ברק פרשנות במשפט, כרך א, תורת הפרשנות הכללית [78], בעמ' 229). לשון היא אמצעי קומוניקציה, והמשתמש בלשון צריך ליתן לה משמעות שהיא מקובלת באותה שפה. לדעתי, הדיבור "תום לב" מסוגל לבטא אמת-מידה אובייקטיבית. כידוע, תוכנה של אמת-המידה האובייקטיבית של "תום לב" הוא החובה להגשים את אומד-הדעת המשותף של הצדדים, ולפעול על-פי דרישות של הגינות ויושר שניתן לצפות מצדדים הוגנים וסבירים לחוזה. תוכנה של ההגינות וההוגנות, ומטענה של הסבירות, לא נקבע על-פי מצב נפשם של הצדדים לחוזה, אלא על-פי הערכים והעקרונות של המשפט הישראלי (ראו: פרשת שירותי תחבורה [26] וע"א 294/91 חברה קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום [64], בעמ' 531). לדעתי, אין כל מניעה לשונית לקבוע, כי מי