--- סוף עמוד 224 ---
הביתן משום שימוש לרעה בזכות לפי סעיף 2 לקובץ החוקים האזרחי השווייצרי (, ZF 73/94 5 -1994 – Die Praxis des Kantonsgerichts von Graub�nden).
21. אולם לשם מציאת מקור למניעת שימוש לרעה בזכות, אין לנו, בעצם, צורך לרעות בשדות זרים. במסורת המשפט היהודי מצא רעיון זה ביטוי מובהק בעיקרון המפורסם הקובע כי "כופין על מידת סדום" (כתובות, קג, א [א]; עירובין, מט, א [ב]; בבא בתרא, יב, ב; נט, א; קסח, א [ג]). צירוף זה של מידה וכפייה הוא מיוחד לתפיסת היהדות בדבר תפקידי המדינה; אלה אינם מצטמצמים בתחום הבין-אישי – כפי שגורסת הגישה המדינית הליברלית – למניעת נזק מן הזולת. אלא, כפי שהגדיר זאת הרמב"ם, תורת משה מכוונת להביא את האדם הן לשלמות המידות הן לשלמות השכלית, כשהאחרונה היא עיקר ייעודו של האדם (מורה נבוכים, ח"ג, נד [ד]). עם זאת, אם נישאר בתחום שלמות המידות, גם היהדות הייתה מודעת לבעייתיות במובן הקנטיאני של כפייה בעניין מוסרי. בעיני קאנט, המשפט כמערכת נורמטיבית בעלת כפייה חיצונית עומד בניגוד למוסר כמערכת נורמטיבית שהציות לה חייב לבוא מתוך הכרת חובה פנימית. גם חז"ל גרסו כי כפיית מידה על היחיד רחוקה משלמות המידות. על רקע המתח הזה בין כפייה לשלמות המידות האישית, יש להבין את חילוקי-הדעות הרבים בהלכה בדבר גדרי הכפייה המשפטית של "מידת סדום".
22. כפי שציין הרב א' ליכטנשטיין במאמרו המעמיק והמאלף "לבירור 'כופין על מידת סדום'" [ה], בעמ' 363, לא נמצא, למיטב ידיעתו, בדברי חז"ל מקור המתאר מידה זו במונחים מופשטים ואוניברסליים. מקום חשוב שבו יש התייחסות לאופייה הכללי של מידת סדום כתכונת אנוש היא משנה, אבות, ה, י [ו]:
"ארבע מידות באדם: האומר שלי שלי ושלך שלך, זו מדה בינונית ויש אומרים זו מדת סדום; שלי שלך ושלך שלי, עם הארץ; שלי שלך ושלך שלך, חסיד; שלי שלי ושלך שלי, רשע".
לכאורה, לפנינו מחלוקת תנאים בדבר מידתו של האומר "שלי שלי ושלך שלך"; האם זו מידה בינונית או שמא מידת סדום? חכמים רבים טרחו להבהיר את היחס בין שתי הדעות והנטייה השלטת היא להשלמה ביניהן. המידה של "שלי שלי ושלך שלך" היא ביסודה מידת המשפט, שהיא בהכרח המידה הבינונית, משום שמטרתה לשמור על ה"שלו" של כל אחד ואחד. אפשר כי רש"י מצביע בפירושו על אתר בפרקי אבות על כך באומרו ד"ה: "זו מדה בינונית" [ז]: "שכן מצינו בשמואל הרמתי שנאמר בו 'ותשובתו הרמתה כי שם ביתו' (שמואל א, ז, יז)". דומה כי כוונתו של רש"י להמשך הפסוק: "ושם שפט את-ישראל". כלומר, ידיו נקיות, משום שהקפיד לא ליהנות מאחרים, כעדותו שלו ושל כל עם ישראל: "לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה וַיֹּאמֶר עֵד" (שמואל א, יב, ה [ח]).