6. המבקש טוען שחלה על המשיבה חובת תשלום דמי שימוש בגין שימושה בחדרי הריכוז מכוח פרשנות הוראות החוק. נטען שגם אם חקיקת התקשורת אינה קובעת חובת תשלום דמי
--- סוף עמוד 4 ---
שימוש, מדובר ב"לאקונה" שיש להשלימה בדרך של פרשנות, ובפרט לנוכח מעמדה החוקתי, העל-חוקי, של זכות הקנין. המבקש מוסיף ומשתית את בקשת האישור על שתי עילות: עשיית עושר ולא במשפט ורשלנות. בכל המתייחס לעילה של עשיית עושר נטען בתמציתיות כי המשיבה מתעשרת על חשבון בעלי הזכויות בחדרי הריכוז, שאינם מוסדרים, בכך שהיא אינה משלמת לבעלי הזכויות דמי שימוש ואינה נושאת בהוצאות החשמל. באשר לעילת הרשלנות נטען, כי המשיבה חייבת בחובת זהירות מושגית, הן כעוסק כלפי לקוחותיו והן כמחזיקה בנכס כלפי בעליו, והיא חייבת שלא להשתמש בכוחותיה או בסמכויותיה באופן המקפח את זכויות לקוחותיה או הבעלים של חדרי הריכוז. לענין הנזק נטען לנזק של "חוסר נוחות" מהחזקתה של המשיבה בחדרי הריכוז, אשר ניתן להשוותו "לגובה דמי השימוש/השכירות הסבירים לנכס מקרקעין דוגמת חדרי הריכוז", ולפיכך יש להתייחס לנזק בגין אי נוחות ולדמי השימוש הראויים כמקשה אחת.
7. המבקש מציין כי הוא רשאי להגיש לבית המשפט את בקשת האישור על יסוד פרט 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006, מאחר שמדובר ב"תביעה כנגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו".
8. חברי הקבוצה אותם חפץ המבקש לייצג הוגדרו כ"קבוצת בעלי הדירות ו/או נציגויות הבתים המשותפים בהם מחזיקה הנתבעת בחדרי ריכוז מבלי לשלם דמי שימוש ו/או את הוצאות אחזקת חדרי הריכוז".
9. בגדר הסעדים נתבקש בית המשפט להורות למשיבה לסלק את ידה מכל החדרים בהם היא מחזיקה מבלי לשלם דמי שימוש ומבלי להשתתף בהוצאות החשמל וכן לחייב את המשיבה לשלם לחברי הקבוצה פיצוי בגובה נזקיהם, ולחלופין לחייבה לשלם לחברי הקבוצה דמי שימוש בגובה של 100 ₪ למ"ר עד לגיבוש הסכמה אחרת עם בעלי הדירות.
תשובת המשיבה לבקשת האישור
10. המשיבה טוענת שדין הבקשה להידחות על הסף מאחר שבקשת האישור אינה נמנית עם סוג העניינים המנויים בתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, וכי אין בבקשה או בתובענה כל הסבר מדוע ענייננו בתביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, במיוחד כשעיון בבקשה מצביע על העדר כל היבט צרכני בבקשה.