המשותף לכל המקרים הללו הוא כי העיכוב בהגשת התביעה הוא תולדה של התנהגות פסולה של הנתבע או מי מטעמו, ונסיבות אלה הן המצדיקות את השעיית תקופת ההתיישנות (ר' גם דברי ההסבר לתיקון לסעיף 7, הצעת חוק ההתיישנות (תיקון מס' 5) (השעיית מרוץ תקופת ההתיישנות), התשע"ה – 2015, ה"ח הכנסת 126).
אם כן, בעוד שלפי הסעיף הקודם, היה על התובע להוכיח תרמית או אונאה מצד הנתבע ואת המועד בו נודע לו אודותיהם; הרי בהתאם לסעיף המתוקן, נדרש התובע להוכיח את אחת מה"התנהגויות הפסולות" של הנתבע המנויות בסעיף, וכן להוכיח את קיומו של קשר סיבתי בין ההתנהגות הפסולה לבין מניעת התובע מהגשת התביעה (ר' גם טל חבקין, התיישנות עמ' 224 (מהדורה שנייה, 2021) להלן: "חבקין"). כמו כן, הגם שהסעיף בנוסחו החדש אינו מתייחס ישירות לידיעת התובע, הרי שמקיומה של דרישת הקשר הסיבתי נובע כי גם מכוח הסעיף החדש, על התובע להוכיח מהו המועד בו נודעו לו העובדות הרלוונטיות (ר' חבקין, בעמ' 229).
47. טענות הצדדים במקרה דנן מחייבות את בית המשפט להידרש לפרש את רכיבי סעיף 7 – הן ביחס לידיעה של אורט (היא התובעת הפוטנציאלית) אודות העובדות המהוות את עילת התביעה; והן ביחס לרכיב הנוגע להתנהלות הפסולה הנטענת של פלג, הנתבע.
אינני סבורה כי נדרשת הכרעה במחלוקת בין הצדדים ביחס לשאלה מהו נוסח הסעיף שיש להחיל על הסכסוך הנוכחי, שכן לטעמי המסקנה בהתאם לשני
--- סוף עמוד 30 ---
הנסחים היא זהה ולפיה התביעה התיישנה. להלן ייבחנו טענות הצדדים ביחס לרכיב התנהלות הנתבע בהתאם לסעיף המתוקן, שהוא "מקל" יותר עם התובע. זאת מאחר שקבוצת ההתנהגויות הכלולות ב"מרמה" נכללת ממילא בהגדרת הטעיה (חבקין, בעמ' 226). לכן, אם יוכח כי פלג הטעה ביודעין את אורט או מי מטעמה, די יהיה בכך כדי לקבוע כי יש להאריך את תקופת ההתיישנות. מנגד, אם ייקבע כי לא הוכחה "הטעיה ביודעין", הרי ממילא לא ניתן היה להוכיח גם תרמית ואונאה – ולא יהיה מקום להאריך את תקופת ההתיישנות.
בפרשנותם של רכיבי סעיף 7, יהיה מקום להביא לידי ביטוי את האמור לעיל אודות האיזון שאותו מבקש המחוקק ליצור: בין זכותו של התובע למצות את עילת התביעה העומדת לו נגד הנתבע, לבין זכותו של הנתבע והאינטרס הציבורי של מערכת המשפט. להלן נדון אם כן בשני הרכיבים הנדרשים לצורך תחולת הסעיף – העדר הידיעה של התובע אודות העובדות, והטעיה של הנתבע את התובע ביודעין.