הרכיב של העדר הידיעה של התובע –
48. הרכיב הראשון אליו מתייחס סעיף 7 נוגע לכך שהתובע לא ידע את העובדות נושא עילת התביעה. ה"ידיעה" הנדרשת לצורכי הסעיף היא ידיעה ממשית וסובייקטיבית הניתנת להוכחה בראיות בבית המשפט (ר' ע"א 9800/01 שאוליאן נ' אפרמיאן, פ"ד נח(4) 389, 399 (2001). יש לבחון אם כן מה ידע התובע הנוכחי בפועל, והאם היו ידועות לו העובדות המהוות את עילת התביעה (כאשר די בידיעתן, גם אם התובע הפוטנציאלי לא הסיק מהן את המסקנות המשפטיות המתבקשות).
סעיף 7 שונה מבחינה זאת מסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שהסטנדרט שנקבע בו הוא אובייקטיבי – מה יכול היה תובע סביר במקומו של התובע לדעת אודות עילת התביעה? הפסיקה הדגישה בהקשר זה כי הכוונה בסטנדרט הסובייקטיבי היא לידיעה "שהיווצרותה בפועל מהווה עובדה ממשית; משמע, שבעצם זמינותה של הידיעה על התרמית, ידיעה שהתובע התרשל בהשגתה, לא סגי" (ר' ע"א 4683/16 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עיזבון כהן, 2019). בית המשפט הבהיר באותו עניין כי אין די בחשדות כדי למלא אחר דרישת הידיעה הסובייקטיבית או בכך שהמבקש יכול היה לדעת את העובדות, אלא יש לבחון האם הוא ידע אותן ממש בפועל. פרשנות זו תקפה גם ביחס לסעיף 7 המתוקן (ר' רע"א 6938/19 אילני נ' ברוך (20.8.2020) (להלן: "עניין אילני")).
--- סוף עמוד 31 ---
49. מבחינת האיזון בין התובע לנתבע, הרי הסטנדרט הסובייקטיבי של ידיעה בפועל (לעומת הסטנדרט האובייקטיבי), מקל עם התובע הן מבחינה מהותית והן מבחינה ראייתית. מבחינה מהותית, ההסתפקות בהעדר ידיעה בפועל איננה מחייבת את התובע לפעול כ"תובע סביר", לערוך בירורים ולנסות לאתר מידע זמין כדי למצות את עילת התביעה הפוטנציאלית שלו. לכאורה די בכך שהתובע עצמו לא ידע, גם אם "ישן על זכויותיו" כדי לעמוד בדרישה זו. מבחינה ראייתית, הרי לכאורה לתובע עשוי להיות קל יותר לטעון "לא ידעתי" מאשר לטעון ולהוכיח כי "לא הייתי יכול או צריך לדעת".
דרך אחת שעשויה להקל על הנתבע כאשר הוא נדרש להתגונן מול טענה להשעיית תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 7 לחוק בטענה של התובע כי הוא "לא ידע", היא החזקה הראייתית לפיה התובע נוהג כפי שאדם סביר היה נוהג. מסקנה זו עולה בין היתר מפסק-הדין בעניין אילני, בו התייחס בית המשפט (השופט ע' גרוסקופף בפסק-דינו) לאופן ההוכחה של רכיב הקשר הסיבתי הסובייקטיבי הנדרש בין רכיבי סעיף 7. בית-המשפט קבע בהקשר זה (בפס' 30) כי: