"הדרך בה נוהג אדם סביר יכולה להוות אינדיקציה ראייתית להוכחת הטענה כי התקיים קשר סיבתי סובייקטיבי, שכן קל יותר להשתכנע כי התובע נמנע מהגשת תביעה בשל האמצעי הפסול, כאשר ברור לנו כי אדם סביר היה נמנע מלהגיש תביעה באותן נסיבות. ואולם, הרשות נתונה לצדדים לטעון כי התובע שלפנינו שונה מהאדם הסביר – התובע רשאי לנסות לשכנע כי נמנע מהגשת תביעה בשל אמצעי פסול שאדם סביר לא היה נרתע ממנו; הנתבע רשאי לנסות לשכנע כי התובע נמנע מהגשת תביעה לא בשל אמצעי פסול שהיה משפיע על אדם סביר, אלא מטעם אחר. נטל השכנוע כי ראוי לסטות מהחזקה לפיה השפעת האמצעי הפסול על התובע הקונקרטי שונה מהשפעתו על אדם סביר, מוטל על הטוען לכך".
היינו – אופן הפעולה של ה"אדם הסביר" נוכח הנסיבות, עשוי לשמש כאינדיקציה ראייתית בעלת משקל, שמי שמבקש לסטות ממנה, צריך להבהיר מדוע היא אינה חלה בנסיבות העניין. כפי שנראה, אינדיקציה זו יכולה לסייע הן לנתבע (המבקש להוכיח מה ידע התובע) והן לתובע (המבקש להוכיח מה ידע הנתבע). יודגש כי מדובר באינדיקציה ראיייתית בלבד, שאינה משנה את אופייה של הדרישה מדרישה סובייקטיבית לדרישה אובייקטיבית. לכן, ניתן תמיד לנסות לסתור אותה, תוך שבית-המשפט מחויב לבחון את השאלה מה ידע בפועל התובע המסוים שבפניו.
--- סוף עמוד 32 ---
50. מעבר לכך, לצד ההקלה עם התובע שהידיעה שלו אודות העובדות נבחנת מנקודת המבט הסובייקטיבית שלו, הוסיף המחוקק – כדי לשמור על איזון האינטרסים שצוין לעיל, גם את הדרישה הנוגעת לנתבע ולהתנהגות הפסולה מצדו (שתידון להלן). כמו כן, בהתאם לסעיף המתוקן, על התובע גם להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין התנהגות זו לבין הימנעותו של התובע מהגשת תביעה.
בפסק-הדין בעניין אילני התייחס בית-המשפט בהרחבה לשאלת אופיו של הקשר הסיבתי הנדרש בהתאם לסעיף 7 המתוקן. זאת לאור קביעותיו של בית-המשפט המחוזי בהקשר זה, בפסק-הדין אילני במחוזי. מפסק-דינו של בית-המשפט העליון עולה כי אין מחלוקת שביחס ל"גרעין הקשה" של עילת ההטעיה (הנוגע למקרים של הונאה ותרמית, כמו גם למקרים של הפעלת כוח ואיומים), על התובע להוכיח קשר סיבתי סובייקטיבי.
אולם, השופטים נחלקו ביניהם בשאלה האם במקרים ה"רכים" יותר (לדוגמה, כשמדובר באי-גילוי ביודעין), יש לקרוא לתוך סעיף 7 החדש גם דרישה לקיומו של קשר סיבתי אובייקטיבי. השופט ע' גרוסקופף (אשר אל דעתו הצטרף השופט מ' מזוז) ציין כי ספק אם יש מקום לפרשנות כזו, אולם הותיר את השאלה ואת ההכרעה בה למקרה מתאים. השופט נ' סולברג קבע (בדעת מיעוט) כי אין לאבחנה זו בסיס בלשון החוק, והיא אף אינה עולה בקנה אחד עם הפרשנות התכליתית של הסעיף.