כן עשויה להיות משמעות לזהות הנתבע - לתחכום שלו וליכולת שלו להסיק מסקנות מהמידע העומד לרשותו, למורכבות המידע ולעלות השגתו. כל אלה משליכים כאמור על השאלה האם הנתבע היה מודע לחובת הגילוי שלו לתובע,
--- סוף עמוד 35 ---
והאם הוא יכול היה להניח כי העדר הגילוי שלו ימנע מהתובע את האפשרות להגיש את התביעה הפוטנציאלית שלו נגד הנתבע. כאשר מדובר בתובע מתוחכם, קל יהיה יותר לנתבע להוכיח כי הוא היה סבור שהמידע כולו עומד לרשותו וכי הוא לא ניסה להסתיר אותו מהתובע ביודעין כדי למנוע ממנו להגיש את התביעה. כל אלה הן כאמור אינדיקציות בלבד, שיש לבחון אותן (יחד עם אינדיקציות אחרות ככל שיועלו), לאור מכלול הנסיבות ולהסיק מהן את המסקנות הרלוונטיות.
55. אכן, בפרשנותו של סעיף 7 יש להיזהר מפני עיקור ההבדל בינו לבין סעיף 8 בחוק, ומפני החלה של סטנדרט אובייקטיבי על התובע הפוטנציאלי. בפסק-הדין בעניין מידל איסט אינווסטורס קבע בית-המשפט ביחס לנוסח הקודם של סעיף 7 כי "אם האמירה 'נודעה לתובע התרמית' תהא עשויה להתפרש ככוללת ידיעה זמינה, שבנקיטת אמצעים סבירים היה בידי התובע להשיגה אך הוא התרשל בהשגתה, מה בצע לנו בסעיף 7 מכול וכול?! [...] בא סעיף 7 להשמיע כי תנאי התיישנותה של תובענה שעילתה תרמית או אונאה שונים מתנאי התיישנותה של כל תובענה אחרת" (ור' בהקשר זה את פסק דינו של השופט נ' סולברג בעניין אילני).
בחינת רכיביו של סעיף 7 כמפורט לעיל שומרים לטעמי על ההבחנה בין הסעיפים כמו גם על האיזונים שבבסיס מוסד ההתיישנות. כך, כפי שהובהר לעיל, הבחינה של הידיעה בהתייחס לסעיף 7 איננה של תובע סביר אלא של התובע הקונקרטי, ומדובר בידיעה הסובייקטיבית שלו. אולם, כפי שהבהרתי, אין די בהעדר הידיעה הזה של התובע, ויש לבחון גם את התנהגותו ואת ידיעתו של הנתבע, כדי לקבוע האם הוכח שהוא הטעה את התובע ביודעין ובאופן מכוון, כדי למנוע ממנו את האפשרות להגיש נגדו תביעה, או שמא חרף העובדה שהוא לא גילה לו מידע כזה או אחר, לא הוכח כי מדובר בהטעיה ביודעין לצורכי סעיף 7 המתוקן.
56. סיכומה של נקודה זו – בהתאם לסעיף 7 בחוק ההתיישנות (הן הסעיף הקודם והן הסעיף המתוקן), ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות כאשר העובדות המהוות את עילת התובענה לא היו ידועות לתובע. העדר הידיעה הוא סובייקטיבי של התובע הספציפי, ללא קשר לשאלה מה יכול היה תובע סביר לדעת באותן נסיבות. השאלה מה ידע התובע יכולה להיבחן מבחינה ראייתית גם מול השאלה מה היה תובע סביר יודע באותן נסיבות, כאשר אם אחד מהצדדים מבקש להוכיח כי התובע במקרה הקונקרטי שונה מתובע סביר, הוא רשאי לעשות כן, אולם הנטל עליו להבהיר זאת.