גם הגב' רינה פרידור שהייתה חברת דירקטוריון בשנים הרלוונטיות טענה באותה ישיבה "באופן ספציפי אפילו אני זוכרת שהועלה עניין ההפרשות לפנסיה, נשכר מומחה לעניין אקטואריה ונעשתה איזה שהוא עבודה עם מקפת בעניין הזה, להנחת דעתנו" (עמ' 24). אולם, ביחס לגב' תומר והגב' פרידור, ספק אם ניתן לראות בהן גורמים רלוונטיים שהיו יכולים להניע את הגשת התביעה בשמה של החברה - מאחר שהן היו עלולות להיות נתבעות פוטנציאליות בתביעה כזו. זאת משום שהן כיהנו כנושאות משרה בחברה במועדים בהם אושרו הסדרי 2002 והיו עשויים לחשוש כי תועלה נגדם טענה עקב כך.
באופן דומה אינני מתייחסת גם לידיעתו הנטענת של מר ספיר, שהעיד כי ידע שיש לפלג הסכם המקנה לו הסדר פנסיה, וכי הוא ידע לפי הדוחות הכספיים שיש הפרשה להפרשי הפנסיה (פ' 7.2.2021, בעמ' 129, עמ' 134, ש' 22-23). בהתייחס
--- סוף עמוד 42 ---
למר ספיר, התשובה לשאלה מה הוא ידע איננה ברורה לאור סתירה בין עדותו בבית-המשפט לבין דברים שאמר בדיוני החברה. בכלל זה הוא ציין בישיבת הדירקטוריון ביום 18.6.2018, כי "רוה"ח בודק כל שנה כדי לוודא שיש הפרשות ראויות. אינני יודע באיזה עובדים מדובר" (נ/4, בעמ' 11). באסיפה הכללית מיום 20.11.2018 נשאל מר ספיר על ידי גב' דבורה תומר האם הוא ידע שיש קבוצה באורט המקבלת השלמות לפנסיה. הוא השיב "לא לא, לא הייתי מודע לזה אבל אני מקבל מה שאמרת שאם עוזי [מר עוזי שטיינברג, נשיא אורט דאז – ר.ר] היה ממונה, אז הוא ידע" (נספח ה' לתביעה הנגזרת, בעמ' 50). כאשר עומת בחקירתו הנגדית עם אמירות אלה הוא השיב כי הוא "לא יודע איך יצא כאן" (פ' 7.2.2021, בעמ' 129, ש' 20-21).
סיכומה של נקודה זו – המבקש לא הוכיח כי אורט לא ידעה את העובדות המהוות את עילת התביעה באופן המצדיק את הארכתה של התקופה הזו מכוח סעיף 7 לחוק ההתיישנות.
האם הוכח הרכיב של הטעית החברה ביודעין על ידי פלג?
68. כפי שהבהרתי לעיל, כדי להוכיח את נסיבות סעיף 7 לחוק ההתיישנות, על הטוען לכך להוכיח הן העדר ידיעה של התובע והן כי העדר הידיעה הזה נבע מהטעיה ביודעין על ידי הנתבע. אחת השאלות שהצדדים נחלקו לגביהן היא האם נדרשת הטעיה במעשה על ידי הנתבע, או שגם הטעיה במחדל עשויה להאריך את תקופת ההתיישנות.
המחלוקת הזו נוגעת לשאלה מהו הנוסח הרלוונטי של סעיף 7 שחל על עובדות המקרה דנן: הנוסח הקודם או הנוסח המתוקן של הסעיף. המחלוקת בין הצדדים בהקשר זה נוגעת לשאלה האם גם מכוח הסעיף הקודם ניתן היה להסתפק בהטעיה בדרך של אי-גילוי, או שבהתאם אליו נדרשה הטעיה אקטיבית. הסעיף המתוקן מבהיר מפורשות כי מרוץ תקופת ההתיישנות מושעה גם אם ההטעיה נעשתה בדרך של אי-גילוי (ר' גם ה"ח הכנסת תשע"ה 600, 126).