עוד טען המבקש כי ניהול התביעה הנגזרת הוא לטובת אורט. מדובר – כך נטען – בגזל של מיליוני שקלים מדמי הגמול של עובדי המינהל בחברה, כאשר פלג צפוי לקבל בעתיד מיליוני שקלים מהסכום האמור. התביעה היא בעלת סיכויים גבוהים להתקבל, והחברה זכאית להשבת הכספים שתשלומם לא אושר כדין.
בהתייחס לטענה אודות נזק ראייתי שנגרם לאור חלוף הזמן, נטען כי פלג העלים מסמכים המסבכים אותו, אולם יש די מסמכים להוכחת התביעה. העלמת מסמכים על ידי פלג צריכה לפעול לחובתו.
14. המבקש הוסיף וטען כי יש לדחות את טענת ההתיישנות, וזאת מכוח ס' 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן בהתאמה: "סעיף 7"; "חוק ההתיישנות"). לגישתו, לא הוכח שהוא ידע על הסדרי 2002 לפני שנת 2018 וזאת בשל הטעיה שיטתית ומכוונת של פלג את חברי הדירקטוריון ובכלל זה את המבקש. מצגי השווא הללו באו בהמשך להטעיית המבקש בהתקשרות בהסכם העבודה האישי של פלג בשנת 2002, שאז הציג פלג את הסדר 1991 שלא יצא לפועל מעולם, כהסכם תקף שחל לגביו. לגישת המבקש, יש לדחות את עמדת פלג לפיה ס' 7 לחוק ההתיישנות אינו חל מאחר שלא מדובר בהטעיה אקטיבית אלא פאסיבית. ראשית, פלג ביצע גם פעולות הטעיה אקטיביות ובכלל זה תיאור הסדר 1991 כהסכם קיים. שנית, גם אי-גילוי של מידע שהייתה חובה לגלותו, יכול להשעות את מרוץ ההתיישנות.
המבקש הוסיף וטען כי העוולות נושא התביעה הן עוולות מתמשכות – כאשר מדי חודש גורם פלג לכך שכספים יוצאים מקופת אורט ומשולמים לקבוצת המוטבים, ומדי חודש נלקח סך של 2% מדמי הגמול של עובדי המינהל כדי לממן את התשלומים הללו. לכן, טענת ההתיישנות אינה יכולה להועיל ביחס לתקופה של 7
--- סוף עמוד 10 ---
שנים לפני הגשת התביעה, וביחס לתקופה זו עילת התביעה ודאי לא התיישנה. כן לא התגבשה העילה ביחס לתשלומים עתידיים של אורט.
15. המבקש דחה את טענת המשיבים לפיה כלל שיקול-הדעת העסקי חל על החלטת החברה שלא להגיש את התביעה נושא בקשת האישור. לטענתו, פלג הפר הוראות קוגנטיות בחוק וכן הפר את תקנון אורט. לכן לא ניתן לאשר את הפעולות שהוא ביצע. חברה אינה יכולה לפטור נושא משרה מאחריותו בשל הפרת חובת האמון שלו, וחברה לתועלת הציבור אינה יכולה לפטור אותו גם מהפרת חובת זהירות. אישור פעולות שבוצעו תוך הפרת חובת אמון הוא אפשרי רק בתנאי ס' 255 לחוק החברות, שאינם מתקיימים במקרה דנן.
לשיטת המבקש, גם אלמלא היה מדובר בהפרת הוראה קוגנטית, לא ניתן היה להכשיר את אי הגשת התביעה באמצעות כלל שיקול-הדעת העסקי. זאת מאחר שמדובר בפעולה של המנכ"ל שבוצעה תוך הפרת חובות האמון והזהירות על ידיו, וכאשר הוא היה במצב של ניגוד עניינים עמוק. הפסיקה קבעה כי סטנדרט הביקורת בהקשר זה הוא מחמיר, ובתביעה נגד נושא משרה ולא נגד צד שלישי, פוחת משקלם של השיקולים שלא להתערב בהחלטת הדירקטוריון.