31. קיימות מספר הצדקות לקיומו של כלל שיקול הדעת העסקי (או לדוקטרינה המצרה את ההתערבות השיפוטית בהחלטות הדירקטוריון). לא ארחיב בנושא זה, אשר קסתות של דיו נשפכו עליו, ואזכיר את הרציונאלים על קצה המזלג: ההצדקה הראשונה עניינה מניעת הרתעת יתר ועידוד הדירקטורים ליטול סיכונים ולהפעיל שיקול דעת חופשי ולא-שגרתי, תוך נטילת סיכונים (מאמר חנס, עמ' 335-333; מאמר ליכט, עמ' 489-488; יורם דנציגר, עמרי רחום-טוויג "עלייתו של שיקול הדעת העסקי ונפילתה של חובת הזהירות של דירקטורים" ספר גרוס 1, 4 (2015) (להלן: דנציגר ורחום-טוויג); מאמר רונן ואשכול, פרק ג.1; עניין ורדניקוב, פסקה 68); ההצדקה השנייה עניינה מניעת תביעות סרק והצפה של בתי המשפט בתביעות (מאמר חנס, עמ' 337-335; מאמר רונן ואשכול, פרק ג.1); ההצדקה השלישית עוסקת במניעת התערבות שיפוטית בהחלטות עסקיות. במסגרת זאת, הטענה המרכזית היא שבתי המשפט אינם כשירים לשקול מחדש את טיבן של החלטות עסקיות שאותן קיבלו האורגנים המוסמכים של התאגיד, ולכן מוטב שיצמצמו את גזרת הביקורת שהם מפעילים להליך קבלתן של ההחלטות, ולא לתוכנן. טיעון נוסף בהקשר זה נוגע ל"הטיית החוכמה בדיעבד", קרי, הנטייה הטבעית להתייחס – בדיעבד – להחלטה כאל כזו שלא הייתה סבירה במועד בו התקבלה (מאמר חנס, עמ' 339-337; מאמר ליכט, עמ' 490; דנציגר ורחום-טוויג, עמ' 4; מאמר רונן ואשכול, פרק ג.1; עניין ורדניקוב, פסקה 68). ההצדקה הרביעית עניינה מניעת זליגת מידע סודי של הפירמה במסגרת הליך הליטיגציה (מאמר חנס, עמ' 339).
--- סוף עמוד 18 ---
יצוין, כי ישנם גם שיקולים "חיוביים" אשר מצדיקים את הביקורת השיפוטית הפרוצדוראלית על הליך קבלת ההחלטה: ההנחה היא כי קיום תהליך שיטתי ורציונלי של קבלת החלטה עשוי למנוע החלטות עסקיות בלתי רצויות ולשפר את טיבן של ההחלטות המתקבלות בדירקטוריון. ההנחה היא כי טיוב תהליך קבלת ההחלטות ישפר, בסופו של דבר, את טיב ההחלטות המתקבלות (מאמר רונן ואשכול, פרק ג.1).
32. במשך שנים רבות נמנע בית המשפט העליון מלהכריע בשאלת עצם תחולתו ועוצמת תחולתו של כלל שיקול הדעת העסקי במשפט הישראלי, תוך שהוא בוחן את פעולותיהם של נושאי משרה בחברה לפי דיני הנזיקין הרגילים, במסגרת עילת הרשלנות (פסק הדין המרכזי שבו הגדיר בית המשפט העליון את חובת הזהירות של דירקטורים וחייב דירקטורים בגין נזקים שנגרמו לחברה עקב התרשלות בתפקידם הוא ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה, פ"ד נז(4) 289 (2003); לסקירה בעניין זה ראו: מאמר חנס, פרק ד; מאמר ליכט, פרק ה.1; מאמר רונן ואשכול, פרק ב.1; עניין שגיא, פסקה 19 והאסמכתאות שם; ע"א 8712/13 אדלר נ' לבנת, [פורסם בנבו] פסקה 39 (1.9.2015)). בד בבד טבע בית המשפט העליון את הדוקטרינה שלפיה הניהול הפנימי של ענייני התאגיד נתון בידי מנהליו ובעלי מניותיו ובית המשפט לא יתערב בשיקול דעתו, כל עוד הדירקטוריון שקל את השיקולים הרלוונטיים, בתום לב ולטובת החברה (ע"א 667/76 ל. גליקמן בע"מ נ' א. מ. ברקאי חברה להשקעות בע"מ, פ"ד לב(2) 281, 287 (1978)). אט אט החלה הדוקטרינה לחלחל לפסיקתם של בתי המשפט המחוזיים (ראו לעניין זה: דנציגר ורחום-טוויג, עמ' 16: "כלל שיקול הדעת העסקי נקלט גם נקלט בדיני החברות בישראל"); עד שלבסוף, בעניין ורדניקוב "הכריז חגיגית" בית משפט זה כי עקרונותיו של כלל שיקול הדעת העסקי חלחלו אל המשפט הישראלי ומהווים כיום חלק בלתי נפרד מדיני החברות בישראל (אם כי לאו דווקא במתכונתו האמריקאית המלאה, אלא תוך התאמות שעשויות להידרש למשפט הישראלי) (שם, פסקאות 74-73).