רשות ערעור אזרחי 02 / 6233
אקסטל בע"מ
נגד
1. קאלמא ווי תעשיה, שיווק אלומיניום זכוכית ופרזול בע"מ
2. צפי פרופיל חן (1983) בע"מ
בבית-המשפט העליון
[4.2.2004]
לפני השופטים י' טירקל, א' פרוקצ'יה, מ' נאור
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא
ע' קמא) מיום 18.6.2002 בה"פ 535/01. הבקשה נדונה כערעור. הערעור נדחה כנגד דעתה החולקת של השופטת מ' נאור.
י' עמיהוד בן פורת, אורן ארדמן – בשם המבקשת;
ברוך טולידאנו, מרדכי קופרשמידט – בשם המשיבות.
פסק-דין
השופט י' טירקל
האם ההסכם שנכרת בין בעלות-הדין הוא הסדר כובל? אם הוא הסדר כובל – ובשל כך בטל מחמת אי-חוקיות – האם בטֵלה עם ההסכם גם תניית בוררות שנכללה בו? אלה השאלות העומדות להכרעתנו.
רקע והליכים
1. בין בעלות-הדין נכרת ביום 9.8.1990 הסכם (להלן – ההסכם), ולפיו ישווקו המשיבות ויפיצו פרופילי אלומיניום (להלן – המוצרים) שהמבקשת מייצרת. התנאים העיקריים שנקבעו בהסכם היו אלה: למשיבות יהיו "זכויות הפצה בלעדיות בכפוף להוראות הסכם זה" לשיווק המוצרים באזור תל-אביב "רבתי" (להלן – האזור) (המבוא להסכם); המשיבות יהיו רשאיות להמשיך ולעסוק במכירת מוצרים דומים למוצריה של המבקשת (סעיף 5 להסכם); תקופת ההתקשרות היא שלוש שנים עם אופציה לשלוש שנים נוספות (סעיף 7 להסכם); המשיבות מתחייבות לרכוש מהמבקשת מוצרים במשקל 150 טון מדי חודש (סעיף 8 להסכם); תמורת ההפצה יהיו המשיבות זכאיות לעמלה בשיעור 5% ממחיר כל מכירה (סעיף 10 להסכם); בעלות-הדין הסכימו על המחיר שבו יימכרו המוצרים למשיבות וקבעו שהמבקשת תהיה רשאית להתאימם, מפעם לפעם, למחירי השוק (סעיף 14 להסכם); לגבי המבקשת נקבע כי היא תהיה רשאית למכור את המוצרים ישירות ללקוחות ולמפיצים אחרים באזור בתנאים הנזכרים בהסכם (סעיפים 8, 12 ו-13 להסכם), כמו כן התחייבה המבקשת "שלא למכור מוצרים באיזור או בכל מקום אחר בארץ במחירים שהם נמוכים מהמחיר שנדרש מאת המפיצים [המשיבות – י' ט'] לאותו מוצר ולא ליתן תנאי תשלום נוחים יותר..." (סעיף 17 להסכם). הוסכם כי חילוקי דעות יובאו להכרעת בורר דן יחיד שייקבע בהסכמה, ובהיעדר הסכמה ייקבע הבורר על-ידי יושב-ראש לשכת המסחר בתל-אביב (להלן – תניית הבוררות) (סעיפים 31-27 להסכם). סמוך אחרי שכרתו בעלות-הדין את ההסכם כרתו גם תוספת להסכם, ולפיה אם לא יודיעו המשיבות על סיומו של ההסכם בתום תקופתו, תמשיך המבקשת למכור את מוצריה למשיבות. בתוספת להסכם לא נכללה תניית בוררות. ביום 9.8.1996 הודיעה המבקשת למשיבות על סיום ההסכם. אין מחלוקת כי המשיבות המשיכו להפיץ את המוצרים עד חודש מארס 2000.
ביום 20.3.2000 הודיעו המשיבות למבקשת כי הפרה את ההסכם בכך שמכרה למפיצים אחרים מוצרים במחיר נמוך מן המחיר שניתן להן, ובכך גרמה להן נזקים
--- סוף עמוד 641 ---
בסכום של כ-15 מיליון ש"ח. בתשובה הודיעה המבקשת למשיבות כי הן שחייבות לה כספים. המשיבות פנו ליושב-ראש איגוד לשכות המסחר וביקשו למנות בורר על-פי ההסכם, וזה הורה למוסד הישראלי לבוררות עסקית – מיסודן של לשכות המסחר – בראשות פרופ' סמדר אוטולנגי, למנות בורר. פרופ' אוטולנגי מינתה את עורך-דין פנחס וולובלסקי להיות בורר (להלן – הבורר). המבקשת טענה לפניו בכתב כי לפי חוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח-1988 (להלן – חוק ההגבלים העסקיים או החוק), ההסכם הוא הסדר כובל ולפיכך הוא בלתי חוקי. מכאן, שהעניין אינו בסמכותו של הבורר, ויש להעבירו להכרעת בית-המשפט המחוזי בירושלים. הבורר השיב כי לפי כללי הבוררות של המוסד הישראלי לבוררות עסקית, אין הוא מוסמך לדון בטענה של אי-חוקיות, אלא אם כן הסמיכו אותו לכך שני הצדדים. הבורר ציין כי באפשרותו לפנות באבעיה לבית-המשפט, אולם הביע דעתו "שעדיף – במקום להתנצח בויכוחי פרשנות – שב"כ צפי וקאלמא [המשיבות – י' ט'] יפנה בעצמו, במישרין, אל בית המשפט בבקשה למינוי בורר, שתפטור [צ"ל תפתור – י' ט'] את כל הבעיות".