5. המנוח ניהל בחייו עסק לשיווק וממכר צינורות והיו ברשותו נכסים רבים. בשנות השבעים של המאה הקודמת, הסתבך המנוח עם שלטונות המס וננקטו נגדו הליכים משפטיים. אשתו הראשונה של המנוח נפטרה במפתיע בשנת 1975. אחרי פטירתה, נישא המנוח בשנית. מנישואין אלו נולד בנו אלעד, המשיב דכאן, והמנוח עבר להתגורר בארה"ב עם משפחתו החדשה. מערכת היחסים שבין המנוח לבין ילדיו מנישואיו הראשונים ידעה יותר ירידות מאשר עליות, ואף הצמיחה סכסוכים משפטיים.
6. בצוואתו, הותיר המנוח את כל נכסיו לאלעד, כשהוא קובע זאת בלשון החלטית ובלתי מסויגת, כדלקמן:
"הנני מצווה לבני חי אלעד חיון [...] את כל רכושי מכל מין וסוג כלשהו הנמצא בישראל ולרבות כל מה שיש לי היום וגם על מה שיהיה לי בעתיד, לרבות כל נכסי דלא ניידי וכל נכסי דניידי, לרבות כל כספים, כל זכויות וכל טובות הנאה מכל סוג ולרבות כל רכושי המפורט להלן, הכל יינתן ויהיה שייך לאחר מותי לבני חי אלעד חיון [...] בשלמות וללא יוצא מן הכלל".
צוואה זו מכילה בתוכה את רשימת נכסיו של המנוח ואיננה מציינת את הדירה מושא המחלוקת.
ההליכים הקודמים ופסק הדין קמא
7. בשנת 2014, הגישו שמואל ועיזבונה של אביבה תובענה לפסק דין הצהרתי בת.א. (מחוזי חיפה) 23122-06-14. בתובענה זו נתבקש פסק דין שיצהיר כי שמואל
--- סוף עמוד 7 ---
ויורשי אביבה זכאים להירשם כבעלי הזכויות בדירה. תובענה זו הוגשה נגד החברה בלבד: אלעד לא צורף לה כנתבע או כמשיב. אין תמה אפוא כי התובענה לא נתקלה בהתגוננות, ובאין התגוננות ניתן בגדרה פסק דין הצהרתי כמבוקש.
8. הניצחון ששמואל ויורשי אביבה רשמו לזכותם, מבלי לתת לאלעד את יומו במשפט, היה קצר מועד. אלעד גילה את קיומו של פסק הדין ההצהרתי ועתר לביטולו במסגרת התביעה נשוא ההליך קמא. במסגרת זו, טען אלעד כי הדירה שייכת לו בהיותו היורש היחיד והבלעדי של כל נכסי אביו המנוח בהתאם לצוואה. בית משפט קמא קיבל טענה זו במלואה לאחר שניתח את הראיות שהצדדים פרשו לפניו. בהתאם לכך, קבע בית המשפט כי אלעד זכאי להירשם כבעלים של הדירה.
9. קביעה זו התבססה על שורה של ממצאים עובדתיים. בית משפט קמא קבע כי נוכח היחסים הרעועים אשר שררו במשך שנים בין המנוח לבין ילדיו מנישואיו הראשונים, אין מקום להחיל על המקרה חזקה שבעובדה שמייחסת להורה כוונה לחלק את רכושו בין ילדיו. כפועל יוצא מקביעה זו, הוטל על שמואל ויורשי אחותו אביבה להוכיח כי המנוח רכש את הדירה עבורם; ולשם כך דרוש היה למצוא עותק מהסכם הרכישה ולהציגו בפני בית המשפט. משלא הוצג הסכם כאמור, לא די בטופס 50 כדי להוכיח כי הדירה נרכשה עבור שמואל ואביבה. בית משפט קמא גם זקף לחובת בעלי דין אלה את העובדה שהמנוח כלל את הזכויות בדירה בהצהרת ההון שהגיש לרשויות מס הכנסה, ואילו שמואל לא כלל את הזכויות בדירה במסגרת הצהרת ההון מטעמו. כמו כן התייחס בית משפט קמא לכך שהמנוח, בעודו בחיים, הגיש תביעה נגד שמואל ובה דרש כי שמואל יחזיר לו כספים שקיבל ממנו כהלוואה. בתביעתו זו, לא תבע המנוח את החזר זכויותיו בדירה – דבר שהיה מתבקש אילו הדירה, שכאמור נרכשה מכספי המנוח, אכן ניתנה לשמואל במתנה. בית המשפט הסיק מכך שהדירה נשארה בבעלות המנוח ושהמנוח קנה אותה לעצמו, ולא לשמואל ואביבה.