"ביצועו של החוזה היה בלתי חוקי בזמן כריתתו, הואיל ולא ניתן היתר בנייה לתוספות הבנייה שביקשה סולל בונה לבנות בכל הבניינים – כ-800 מ"ר בנויים בסך-הכול. ההיתרים ניתנו רק ביום 07.01.10, דהיינו כ-22 חודשים לאחר כריתת החוזה וזמן רב אחרי שצווי התחלת העבודה הונפקו (פסקה 4 סיפא).
בית המשפט רואה בחומרה רבה בנייה פרועה ובלתי חוקית, וכשהיוזמת אותה היא חברה כמו סולל בונה אין לראותה בחומרה פחותה. לא מדובר בהיתר למתן שינויים מינוריים כאלה ואחרים, אלא בהיתר לבניית מאות מטרים רבועים ולשינוי קווי המתאר של הבניינים גם באמצעות הבלטה של חזיתותיהם. גם אלשייך, שהעיד מטעם סולל בונה, אישר (עמ' 266 לפרוטוקול, שורות 9–19) שהגדלת המרפסות אינה שינוי זניח ושהוא מחייב 'בוודאות' בקשה נוספת להיתר. עד שניתנו ההיתרים נבנו השטחים הנוספים שלא כחוק.
[...] סולל בונה מבקשת לזכות בפיצוי בגין איחור במסירה מקום שמלכתחילה היה אסור לה ליתן צו התחלת בנייה לבנייה בלתי חוקית. כל זמן שלא קיבלה היתר בנייה, היא חטאה והחטיאה את לחאם בכך שכרתה איתה חוזה אשר מכוחו נדרשה להתחיל ולבנות לאלתר שטחים שטרם ניתן היתר לבנייתם (פסקה 6).
כפי שציטטתי לעיל מסיכומיה של סולל בונה, גם היא מסתמכת על הלכת רנדור ומכריזה בקול תרועה רמה כי החוזה אינו חוקי באין היתר בנייה כדין. על-כן, לגישתה, אין לחאם זכאית לפיצוי בגין ההוצאות של תקורות האתר ושל תקורות החברה, אך הצד האחר של המטבע הוא שגם היא אינה זכאית לפיצוי המוסכם בגין אי-השלמת הבנייה בפרק הזמן שהיה נקוב בחוזה.
אין לסולל בונה להלין אלא על עצמה משהחליטה לרתום את העגלה לפני הסוסים, ונחפזה לכרות חוזה לבניית ארבעה בניינים בלי שהייתה מצוידת בהיתר כדין לבנייתם במלוא היקפם. לסולל בונה אצה הדרך כי אבתה, יש להניח, למכור את הדירות ולקבל תשלומים על חשבון התמורה בעבור שטחי דירות מוגדלים. צמח לה רווח מכך, אך עקרונות הדין והצדק אינם מצדיקים פסיקת פיצוי על האיחור בבנייה בנסיבות המקרה. אם יחייב בית המשפט את לחאם בפיצוי המוסכם על עיכובים בבנייה בנסיבות כאלה, הוא ייתן ידו לביצוע החוזה באופן בלתי חוקי, וזאת אין לאפשר (פסקה 7)
כשם שסולל בונה אינה זכאית לפיצוי המוסכם בגין האיחור משום שהחוזה בוצע באופן לא-חוקי, כך גם לחאם אינה זכאית לפיצוי בגין הוצאות על תקורות בשל התארכות המיזם (פסקה 32) (הדגשה הוספה – י"ע)."
17. דעתי שונה. בית משפט קמא הסתמך על פסק הדין בע"א 4162/02 רנדור בע"מ נ' דרור מהנדסים (1990) בע"מ, פ"ד נח(4) 193, 204 (2004) (להלן: עניין רנדור), שם נאמר: