30. בדומה לכך, בעניין נחמנוביץ נקבע כך[6]:
"הוכח שהתובעת ידעה על השיטה והסכימה לה. מר אלי ביטון הצהיר כי לנתבעת נמסרו דוחות תגמול חודשיים ודוחות תגמול יומיים וכן תלושי שכר חודש בחודשו (סעיף 15 לתצהיר). התובעת אישרה בעדותה שקיבלה תלושי שכר חודש בחודשו ובנוסף קיבלה גם דוחות תגמול חודשיים ודוח תגמול יומי בגין הטיפולים שבוצעו על ידה."
31. לבסוף, בעניין להב נקבעו הדברים הבאים, כדלקמן[7]:
"הסכמתה של התובעת נלמדת גם מן העובדה, עליה אין חולק, כי קיבלה דו"חות תפוקה יומיים וחודשיים מן הנתבעת מהם היתה יכולה ללמוד על גובה התמורה לה היא זכאית ולהשוותה עם תלושי השכר שקיבלה. אין בידינו לקבל עדות התובעת לפיה לא בדקה את תלושי השכר (עמ' 5 לפרוטוקול) אשר אינה מתיישבת במכלול הראיות שהונחו בפנינו."
32. מן הכלל אל הפרט - הכרעת בית הדין – לאור התשתית הנורמטיבית שצוינה דלעיל, ברי כי השיטה של גזירת שכר העובד מעלות העסקה, תוך כדי העמדתו על שיעור מקסימאלי מסוים ומוסכם, מחייבת הוכחה בדבר הסכמה בין
--- סוף עמוד 15 ---
הצדדים. במקרה שלפנינו, וכזכור, אין מחלוקת בין הצדדים כי הוסכם ביניהם כי התובעת תהיה זכאית ל-40% מכל טיפול שאותו תעניק במרפאה, ולאחר שנתיים התמורה עלתה ל-50% מהתמורה בגין כל טיפול.
33. כך הוא הנכון לגבי עבודת התובעת כשיננית במרפאה, וכך הוא הנכון לגבי עבודת התובעת כשיננית בעמותה[8] (בסייג אחד – בעמותה לא נעשתה העלאה ל-50%, וראו בעדותה של אתי: "ש: וכשהיא עלתה ל-50% במרפאה, היא גם עלתה ל-50% במכללה? ת: לא. ש: היא נשארה במרפאה, במכללה ב-40%? ת: כמובן. כן").
34. המחלוקת בין הצדדים, וכפי שכבר צוין, היא כיצד יש להתייחס לתשלום שמתקבל בגין הטיפולים שאותם ביצעה התובעת. תחילה, במקרה שלפנינו ניכו הנתבעים את רכיב המע"מ שמתקבל בגין הטיפול שאותו ביצעה התובעת, כשהסכום שנגזר מכך, הוגדר כ-X, שממנו יש לחשב את התמורה האחוזית. כל זאת, בכל הקשור למרפאה בלבד, היות שהעמותה אינה גובה מע"מ.
35. כמו כן, בדומה לעניין בן דוד, גם בענייננו, הנתבעים ניכו את "... עלויות המעסיק וההפרשות השונות (לרבות מס מעסיקים, הפרשות לביטוח לאומי, הפרשה לפיצויי פיטורים, דמי הבראה, ומשלב מסוים גם עלויות חופשה ומחלה)". זאת ועוד, גם בענייננו, "המערערת טוענת כי יש לראות בסכום זה כשכרה ברוטו, והמשיבים רואים בסכום זה כ"עלות מעסיק" ולא כשכר".