דיון והכרעה
55. לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים בכתב ועל-פה ובחינת האסמכתאות שהוצגו לפניי, לרבות כתבי הטענות ובהינתן כל האמור בהחלטה זו, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל ברובה. בהתאם אף יורה בית המשפט לתובעים להגיש כתב תביעה מתוקן, כמתחייב מפסק דין חלקי זה.
56. פתח דבר יצוין כי ברגיל, "הכלל לקביעת סמכות השיפוט העניינית בבתי משפט השלום והמחוזי הוא מבחן הסעד. ואולם, על אף מרכזיותו של מבחן זה, עצם נקיבה בסכום כספי כמטרת התביעה לא הופכת את סיווגה לעניין הסמכות העניינית לתביעה אזרחית ולכזו אשר דורשת הכרעה שיפוטית ביחס למעשה המנהלי הנידון בגדרה בדרך של תקיפה עקיפה בלבד. הפסיקה דנה במקרים בהם נכון יהיה לקבוע חריגים למבחן הסעד. במקרים אלו יש לברר את מהותה של התביעה – האם אזרחית היא או מנהלית? האם מדובר בתקיפה עקיפה לאמיתה או שמא למעשה מדובר בתקיפה ישירה "בתחפושת"? [...] בבירור זה הסעד המתבקש יכול לשמש לנו כעזר, כאינדיקציה. אך הסעד אינו חזות הכל" (ר' רע"א 6607/19 מדינת ישראל נ' יעקובוב (פורסם בנבו, 12.2.20), פסקה 5 סיפה; פרשת קוטלרסקי, פסקה 15).
57. ככל שהמדובר בתביעה שראשי הנזק שלה הם חובות נטענים של הנתבעת לתובעים בגין חשבונות, כמובא בסעיף 55א רישה לעיל, תחת הכותרת "חובות", הרי שתביעה זו היא תביעה כספית רגילה שתידון בבית המשפט האזרחי. בהקשר לראשי נזק אלה והתביעה בגינם, הרי שניתן לומר כי "משהסתיים הליך המכרז אנו עוברים אל שלב החוזה, וברגיל, תובענה הקשורה לביצוע החוזה והפרתו, היא תובענה הצריכה לידון בבית משפט אזרחי" (ר' פרשת קוטלרסקי לעיל, פסקה 28 באמצע).
58. מבחן נוסף, כאמור, שנקבע בפרשת קוטלרסקי לזיהוי הסמכות העניינית משמיענו כי "...טענות בעלות צליל 'מכרזי' שיש בהן גם מהות של דיני המכרזים, ידונו בבית המשפט לעניינים מנהליים, ועילות מתחום המשפט הפרטי ידונו בבית המשפט האזרחי הרגיל" (שם, פסקה 25 סיפה).
59. עיון מעמיק בכתב התביעה, כמו גם בפרקים המתייחסים לנזקי התובעים (למעט באשר לחובות, מושא סעיף 58 לעיל), מלמד כי עיקר עניינה ובניינה של התובענה נעוץ בדיני המכרזים, והיא משמיעה "צליל מכרזי" מובהק. לעניין זה ראו למשל בין היתר סעיפים 1–3, 10–11, 32–44, 54–57, 58–67, 68–78, 81–89, 90–109, 120–134, 147–153, 257–271 לכתב התביעה.
60. כפי שציינו התובעים בתביעתם, גולת הכותרת של התביעה ועיקרה הן החלטות הנתבעת שלא להאריך עימם את מכרזים 2012 ו־2014 (ר' למשל סעיפים 205–214 ו־277–283 בהתאמה).
61. סעיף 16 להסכם (מכרז 2012) קובע בין היתר כי "העירייה תהיה רשאית (למניעת ספק, מבלי שתחול עליה חובה כלשהי לעשות כן) לממש 3 (שלוש) תקופות אופציה, ולהאריך את תקופת ההתקשרות הראשונית בין הצדדים ב-3 (שלוש) תקופות נוספות, בנות 12 (שנים עשר) חודשים כל אחת, וזאת באמצעות משלוח הודעה במכתב על כך לקבלן 30 (שלושים) ימים לפחות לפני תום התקופה שאותה מעוניינת העירייה להאריך..." (ר' לעניין זה גם סעיף 17 להסכם משנת 2015 – נספח 15 לכתב ההגנה).
62. הנתבעת צירפה כנספח 5 לכתב הגנתה מכתב שנשלח ממשרד ב"כ התובעים דאז (הרציג ברק הדסי, עורכי דין) ביום 17.10.13 (נספח 19א לכתב התביעה), בו נאמר בין היתר כי ההתקשרות במכרז מס' 15-2012-17 הייתה לאחר הליך משפטי שננקט (עת"מ 1015/12), כי "תקופת החוזה הבסיסית הינה למשך שנה אחת, בנוסף לאופציה לתקופת הארכה של שלוש שנים נוספות" (שם, סעיף 3) וכי "דרך המלך בדיני מכרזים, בדיני חוזים... הינה כי יש לממש את האופציות הקבועות בחוזה שנחתם בעקבות זכייה במכרז" (שם, סעיף 45). בגדרי סעיפים 21–31 התייחס המכתב ל"דיני המכרזים – מימוש אופציה" ובמסגרת סעיפים 32–40 מתייחס המכתב לסוגיית "מניעת השתתפות מרשנו במכרז".
63. במכתב תשובה לנספח 5, מושא נספח 6 לכתב ההגנה (נספח 19ב לכתב התביעה), מיום 31.10.13, נכתב בין היתר כי בניגוד לטענת התובעים כי תקופת ההתקשרות היא לארבע שנים, "הרי שתנאי המכרז קובעים כי תקופת ההתקשרות עם הקבלן כפי שנקבעה במסמכי המכרז, היא לשנה כאשר לעירייה שמורה הזכות להאריך את תקופת ההתקשרות בשלוש תקופות נוספות בנות שנה, בלי שמוטלת על העירייה החובה לעשות כן" (שם, סעיף 1), ובהמשך נאמר כי "אין למרשך כל זכות כי האופציה תמומש, לעירייה שיקול דעת מלא האם להאריך את האופציה אם לאו..." (סעיף 2).
64. כנספח 19ג לכתב התביעה צורף מכתב ב"כ התובעים דאז מיום 24.11.13 לנתבעת, בו נאמר בין היתר כי "מרשנו עדיין לא קיבל הודעת הארכה של ההסכם בינו לבין העירייה" (ר' סעיף 1) ומאחר שעל פי המכתב מיום 31.10.13 "ההסכם בין מרשנו לבין העירייה אמור להסתיים (ללא הארכה) בתאריך 24.12.13, הרי שבהתאם לסעיף 16 להסכם על העירייה להודיע על הארכת החוזה עד 30 ימים קודם תום תקופתו" (ר' סעיף 3). התובעים הודיעו בגדרי מכתב זה כי הם מוכנים להארכת ההסכם לתקופה של חצי שנה בלבד על מנת שיהיה בידי ראש העירייה החדש סיפק לבחון את שיקוליו (ר' סעיף 4).
בנספח 7 לכתב ההגנה, מכתב הנתבעת מיום 27.11.13 (נספח 19ד לכתב התביעה), ובהתייחס למכתב מטעם התובעים מיום 24.11.13, נכתב כי אין לעירייה אלא לחזור על האמור במכתבה מיום 31.10.13, "שם הובהר מפורשות לרבות בסעיף 10, כי החלטת העירייה היא לסיים ההתקשרות עם מרשך ביום 24.12.13".
65. במכתב ב"כ התובעים מיום 22.12.13 (נספח 21א לכתב התביעה) נכתב בין היתר כי התובע "עומד על כל טענותיו כפי שפורטו עוד במכתבנו מיום 17.10.13 לפיהן על העירייה לממש עימו את כל תקופות האופציה הקבועות בהסכם" (ר' סעיף 6). עוד הודגש כי "עמדת מרשנו הינה, אפוא, כי יש להאריך את ההסכם עימו למלוא תקופת האופציה הקבועה בו, כשאין לכך כל קשר למכרז שתפרסם העירייה" (ר' סעיף 10).
66. במענה העירייה למכתב זה מיום 23.12.13 (נספח 21ב לכתב התביעה) נאמר בין היתר כי העירייה החליטה לסיים את ההתקשרות עם התובע "ולא להאריך את תקופת האופציה המוקנית לעירייה בהתאם לתנאי המכרז שבנידון" (ר' סעיף 1) ולפיכך "ההסכם שנחתם בין העירייה ובין מרשך יסתיים ביום 24.12.13..." (ר' סעיף 3).
67. במענה למכתב זה מאת התובע מיום 1.1.14 (נספח 21ג לכתב התביעה) ועל רקע החלטת העירייה לסיים את ההתקשרות ביום 24.12.13, נכתב כי התובע עומד על כל טענותיו "לרבות איסור העירייה למסור את העבודות נשוא ההתקשרות עם מרשנו לכל גורם – מבלי שיפורסם מכרז כדין" וככל שיימסרו עבודות ללא מכרז "ינקוט מרשנו בכל הצעדים הדרושים למניעת מסירתן שלא כדין". עוד חזר התובע בגדרי מכתב זה על דרישתו לקבל פרטים מלאים ביחס לגורם אצל הנתבעת "שהחליט בדבר אי מימוש האופציה" עימו (ר' סעיפים 1, 3–5).
68. על פני הדברים ולכאורה, לא חלה על הנתבעת חובה לממש את תקופת האופציה, כך שבחלוף תקופת ההסכם המקורית ומשלא מומשה האופציה הסתיים החוזה, כך שלא ניתן לקבל את עמדת התובעים כי אנו מצויים בשלב חוזי. המדובר במצב בו החוזה אינו בתוקף ולפנינו החלטה בתחום המנהלי–מכרזי.
69. למקרא מכתבי ב"כ התובעים שפורטו מעלה עולה ברורות כי אנו מצויים – אף לשיטתו – בתחום דיני המכרזים וכי זה המשטר המשפטי השולט בכל סוגיית "הארכת האופציה" (והנזקים הנטענים שבפי התובעים בגין אי–הארכתה), הנתונה לשיקול דעתו הבלעדי של מפרסם המכרז (הנתבעת).
70. בפרשת אסום לעיל נפסק על ידי בית המשפט (כב' השופט א' שטיין), באורח התואם את ענייננו אנו וחל עליו במישרין, בין היתר, כי:
באשר ל"צליל" שהתובענה משמיעה – טענותיה של אסום שזורות כללים והלכות מדיני המכרזים לאורכן ולרוחבן; ומטענות אלו נגזרת, בסופו של יום, הזכות הנטענת לסעד הכספי המבוקש על ידי אסום. אסום מציינת אמנם בתובענתה, במסגרת עילותיה, את עוולות הנזיקין השונות ואת דיני עשיית עושר ולא במשפט, אך כל אלה אינם אלא "רעשי רקע" חרישיים אשר מושמעים לצדו של הצליל המכרזי החזק והברור של התביעה כולה. כדי להיווכח בזאת, נשאל את עצמנו שאלה אחת פשוטה: האם אחת מן העילות שתובענתה של אסום קושרת אותן לדיני נזיקין או לעשיית עושר ולא במשפט יכולה להתקיים ולהביא לזכייתה של אסום בהתדיינות, אם כל טענותיה אשר מייחסות לכללית הפרה של דיני המכרזים, תיכשלנה? לשאלה זו לא ניתן להשיב, אלא בלאו מוחלט. ברי הוא, כי עם כישלון טענותיה של אסום אשר נטועות בדיני המרכזים, תובענתה נגד כללית תקרוס תחתיה; ואחרי שידענו זאת, ידענו גם מהו הצליל האמיתי אשר עולה מהתובענה. מדובר בצליל מכרזי מובהק, שאותו יש להשמיע בין כותליו של בית משפט לעניינים מינהליים במסגרתה של "תובענה מינהלית", כהגדרתה בסעיף 5(3) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים (ראו: פרשת שבדרון, פסקה ז לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (כתוארו אז); עניין קוטלרסקי, פסקה ה לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (כתוארו אז); וכן אורי גורן בתי משפט מינהליים 345-344 (התשס"ח-2008); שרגא ושחר, עמ' 420-419) (שם, פסקה 32).