29. הנתבעים הוסיפו כי אף אם תתקבל הטענה לפיה נפל פגם בביצוע ההנפקות, יש לדחות את תביעתו האישית של מר ויגיסר אשר הוגשה בחוסר תום לב. מר ויגיסר היה חלק מקבוצת השליטה בחברה במועדים הרלוונטיים, וזאת בהתאם להסכם שליטה מחייב בינו לבין מר גולדפינגר ואחרים. מר ויגיסר ראה עצמו כחלק מקבוצת השליטה גם בפועל. הנתבעים דחו את הטענה כי מר ויגיסר לא היה מעורב בנעשה בחברה ולא ידע כי הוא בעל שליטה ומדווח ככזה. הם הדגישו כי מר ויגיסר הוא איש עסקים מנוסה ועתיר ממון אשר נעזר גם ביועצים מקצועיים ומנוסים.
לגישתם של הנתבעים, כל ההחלטות שנתקפות על-ידי התובעים בהליך הנוכחי, התקבלו בידיעתם ותמיכתם של הדירקטורים מטעמו של מר ויגיסר. מר ויגיסר לא חלק על כך שהדירקטורים הללו היו דירקטורים מקצועיים. חרף האמור, ואף שמר ויגיסר ידע בזמן אמת על הצבעותיהם בהנפקות, הוא לא עשה דבר כדי לשנות את ההצבעה. המסקנה המתבקשת היא כי מר ויגיסר לא התנגד בזמן אמת להנפקות נושא התביעה, ולמצער כי הדירקטורים מטעמו היו סבורים שההנפקות במחיר שנקבע להן מיטיבות עם החברה ואינן מקפחות.
הנתבעים הוסיפו כי אין לקבל את עדותו של מר ויגיסר בכל הנוגע להליכי קבלת ההחלטות בחברה, שכן הוא הודה שאינו יודע דבר מידיעה אישית. כמו כן, יש לזקוף לחובתו את העובדה שהוא לא זימן לעדות את עדות רו"ח אוגר שייצג אותו בעסקיו או את הדירקטורים מטעמו.
30. עוד נטען כי דין התביעה להידחות מאחר שהנזק הנתבע בה הוא נזק של החברה ולא של בעלי המניות באופן אישי. גם אם בית-המשפט יקבע כי התובעים זכאים לפיצוי, הרי שיהיה מקום לקזז מחלקם של מר גינזבורג ושל התובעות 5-6 את הסכום הנתבע על-ידיהם בגין ההנפקה הראשונה שהם השתתפו בה. כן יהיה מקום לחשב את הנזק שנגרם למר ויגיסר כפער בין השווי ההוגן שקבע מר פרלמן (6.07 ₪ למניה) לבין השווי בו הוא היה יכול לטענתו למכור את המניות על-פי טענתו (5.3 ₪ למניה).
סיכומי תשובה מטעם התובעים
31. בסיכומי התשובה טענו התובעים כי יש לדחות את הטענה לפיה מר גולדפינגר ומר ויגיסר היו חלק מאותה קבוצת שליטה, וכי לכן לא עומדת למר ויגיסר עילת קיפוח. לטענתם מדובר בטענה חדשה שיש לדחותה מטעם זה. מכל מקום נטען כי הסכם בעלי המניות בין מר גולדפינגר למר ויגיסר אינו הסכם שליטה, וכי בפועל כבר מתחילת 2016 פעלו השניים זה כנגד זה.
התובעים הבהירו כי התביעה דנן אינה עוסקת בשיקול-הדעת של הדירקטורים אלא בקיפוח שביצע מר גולדפינגר – בעל השליטה בחברה. הם הוסיפו וטענו כי בעוד שכלל שיקול-הדעת העסקי מקים חזקת תקינות לפיה ההחלטה היתה סבירה, עילת הקיפוח אינה נבחנת לפי סבירות ההחלטה אלא באמצעות מבחן אובייקטיבי הבודק את התוצאה ולא את מניעיו של המקפח. הדירקטוריון אינו יכול להכשיר קיפוח, מה גם שהחלטותיו התקבלו בהתאם למצג שגוי שהציגה בפניו הנהלת החברה לפיו מדובר בשווי הוגן. בהקשר זה חזרו התובעים על הטענה בדבר מהלך שתוכנן על-ידי מר גולדפינגר והנהלת החברה. התובעים הוסיפו כי בניגוד לטענת מר גולדפינגר בסיכומיו (המהווה לשיטתם הרחבת חזית אסורה), עילת הקיפוח מתאימה להתברר בדרך של תביעה אישית ולא בדרך של תביעה נגזרת.