90. ערן, בנו של מר ביליה (להלן: ערן), שהתחיל לעבוד אצל התובעת כמהנדס ב-1.11.2015, העיד לגבי מעורבותו בקשר לעסקה ברחוב ביכורים שהשתתף בדיון בתב"ע בינואר 2016 וגם בכל התכנון שנעשה אחר כך בנוגע לתכניות. כך ביום 23.2.2016 השתתף בפגישה עם הנתבע להתנעת התוכניות להיתר; בפגישה מיום 3.3.2016 הם שילבו גם את האדריכל של הפרויקט (עמ' 72 לתמליל, שורה 36 עד עמ' 73 לתמליל, שורה 11). ערן העיד לגבי פגישות נוספות שהתקיימו בהמשך עם הנתבע (עמ' 73-74 לתמליל).
91. בפגישה שהתקיימה ביום 3.5.2018 "הועלתה האפשרות לרכישת המגרש למעט המסחר... להציע מחיר בשביל החלק של הדירות. את החלק של המסחר הם לא הסכימו לשלב בעסקה, להשאיר את המסחר, ואנחנו נותנים להם שירותי בנייה למסחר" (עמ' 75 לתמליל, שורות 27-33). אחרי כמה ימים הועברה הצעה ראשונית על ידי מר ביליה לבעלים, והגיעו למספר מוסכם של 8.5 מיליון פלוס מע"מ עלויות הבנייה של המסחר (עמ' 75 לתמליל, שורות 35-40).
92. ערן העיד שבפגישה מיום 1.11.2018 ניהלו משא ומתן, "הצעה של רוברט כנגד מה קרייתי מוכנים" והגיעו לסכום של 64 וחצי מיליון, כאשר מזה צריך להוריד את עלות הבנייה בסך 8 וחצי מיליון ועוד מע"מ. הדבר לא יצא אל הפועל מאחר שהנתבעים טענו שזה לא כדאי להם מבחינה מיסויית (עמ' 76 לתמליל, שורות 1-15). בפגישתם האחרונה בסוף שנת 2018, הציע הנתבע לעשות דירות קטנות, "ומכיוון שזו עסקת קומבינציה זה אחוזים אז יהיה יותר מטרים וגם אנחנו נרוויח מזה. זהו, הייתה הצעה... וסוכם אז על 500 אלף דולר, שזה 300 זה התב"ע שסוכמה בהתחלה ו-200 זה, להוציא מחדש על תוכניות חדשות" (עמ' 77 לתמליל, שורות 5-12).
93. מר מאייר, האדריכל שנשכר על ידי התובעת העיד שמר ביליה פנה אליו להתחיל לתכנן את המגרש מושא התביעה והם התחילו לערוך פגישות תכנון לפרויקט (עמ' 65 לתמליל). מרגע שהתוכנית אושרה הוא התחיל, לפי בקשת היזם, להכין תכנון מפורט בהתאם לתב"ע. לאחר מכן היו לו פגישות עם היזם ועם בעלי הקרקע על התכנון המפורט (עמ' 67 לתמליל, שורות 13-15). הוא אישר כי בשנת 2018 נכח בפגישה במשרד של מר ביליה, יחד עם מר ביליה והנתבע, בה הוא התבקש להגדיל את מספר יחידות הדיור מעבר למותר בתב"ע שאושרה, וניתן לבקש זאת במסגרת הקלה (עמ' 68 לתמליל, שורות 1-5).
94. עינינו הרואות, כי מיד לאחר אישור התב"ע ניהלו הצדדים משא ומתן לביצועו על ידי כריתת הסכם תמורות בהתאם לאמור במזכר והנתבעים ראו את עצמם מחויבים לכך, מה שמלמד גם הוא שמזכר ההבנות היה הסכם מחייב לאמור בו. גם כאשר ניהלו משא ומתן על אפשרויות אחרות, שיפחיתו את המיסוי של הנתבעים, היה זה על בסיס מזכר ההבנות המחייב, תוך שינוי שלו, ולא תוך התעלמות ממנו משום שאינו מחייב. כפי שהעיד עו"ד לוינסון, הנתבעים ראו עצמם מחוייבים להתקשר בעיסקה עם התובעת, כמסכם במזכר ההבנות, למרות טענתם על חלוף המועד לאישור התב"ע.