102. הנתבע טען בעדותו שהוא לא פסל את ההרשאה של התובעת וכי הוא לא יכול לפסול הרשאה שנתן והוסיף כי "הוועדה לא שאלה אותי אם פג תוקף או לא פג תוקף. שאלו אותי אם בעבר נתתי הסכמה ואמרתי כן". הנתבע הכחיש כאילו הציג מצג שווא בפני הוועדה לפיו יש לתובעת הרשאה, בעוד שלשיטתו אין הרשאה. לטענתו מסמך ת/11 "הוא לא נכתב סתם. הוועדה שאלה בכדי לאשר את זה אם ניתנה לו הרשאה, וניתנה לו הרשאה. אני לא יכול להגיד שלא ניתנה לו ברגע שניתנה לו" (עמ' 89 לתמליל). אני דוחה עדות זו כבלתי נכונה. הנתבע לא נשאל ולא התבקש לאשר אם בעבר נתן הרשאה לתובעת, וזו התחמקות של הנתבע. הוא נשאל לצורך המשך הטיפול כעת ולא על מנת לברר אם טיפולה של התובעת באישור התוכנית לפני סוף 2014 היה כדין. אם סבר שאין כעת הרשאה, אישורו שניתנה הרשאה היה מצג שווא, אבל לאמיתו של דבר לא היה זה מצג שווא, משום שניתנה הרשאה בעבר והיא ממשיכה גם באותו זמן, תוך הארכת המועד.
103. הנתבע העיד עוד שהיה מעוניין שמר ביליה ימשיך ויגמור את חובתו להביא לו תב"ע מאושרת, "זו הייתה חובתו מכוח מזכר ההבנות. המועדים של מזכר ההבנות מציינים שאין לי שום מחויבות לגביו, זה לא פוסל את מזכר ההבנות מן היסוד. מזכר ההבנות קובע שתוך 4 שנים אני לא פונה לאף אחד והוא מאשר לי תב"ע. זה שתוקף של מזכר ההבנות הגיע, לא הגיע לסיומו אבל ה-4 שנים הגיעו לסיומם, זה לא אומר שביליה לא אמור להמשיך לפעול להביא לי תב"ע". כלומר, לפי דבריו, מזכר ההבנות כלל שעל התובעת להשלים את אישור התב"ע גם לאחר חלוף המועד (עמ' 91 לתמליל, שורות 11-18). אין במזכר ההבנות חובה עצמאית על התובעת להשלים את אישור התב"ע גם לאחר חלוף המועד, אלא התחייבות התובעת לפעול לאישור התב"ע היתה תחומה במועד, ואם סבר הנתבע שהיתה על התובעת חובה כזו, משמע המועד הוארך.
104. הנתבעת העידה שמר ביליה לא עמד במועדים שהוקצבו לו במזכר ההבנות, "ומבחינתי ברגע שהוא לא עמד בזה אין לנו חובה כלפיו יותר". עם זאת הוסיפה: "אנחנו מאוד רצינו, הוא נחשב לקבלן טוב והיו לנו יחסים טובים איתו ומאוד רצינו לקדם את הבנייה במגרשים האלה. ומכיוון שהוא התחיל להכין תוכנית והתקדם איתה, רצינו לסיים את התוכנית מפני שהתוכנית הייתה כנגד זה שהוצאנו את המגרש הזה מהשוק. אז אמרנו 'בוא לא נוציא את המגרש הזה מהשוק ושהתוכנית תסתיים לפחות, אחרת אנחנו יוצאים בידיים ריקות" (עמ' 100 לתמליל, שורות 9-22). לדבריה, אילו מר ביליה היה מסיים את התוכנית במועדים שנקבעו והיו מוסרים את הבנייה למישהו אחר, דבר שלא התכוונו לעשות, היה מגיע לו 300 לאף דולר, אבל הוא לא עמד בלוחות הזמנים ולכן לא מגיע לו (עמ' 100 לתמליל, שורות 32-34).