31. הנתבעים סברו שמזכר ההבנות לא חייב אותם למכור את המקרקעין וזכותם הייתה שלא לעשות כן. המחלוקת היחידה היא שאלת תשלום הסך של 300,000 דולר. בהקשר זה נטען כי התובעת לא עמדה במועד החוזי ולא הוסכם על הארכתו. התב"ע קיבלה תוקף רק בסוף שנת 2016, באיחור של שנתיים לאחר המועד שנקבע במזכר ההבנות, ולא הייתה כל הסכמה בעל פה להארכת המועד הקבוע למתן תוקף לתב"ע. המועד לקבלת תוקף לתב"ע גם לא הוארך בהתנהגות. העובדה שהנתבעים רצו שהתב"ע תאושר וחתמו לצורך זאת על המסמכים הדרושים אינה ויתר על זכותם החוזית. טענת הנתבעים אינה לבטלות או לביטול ההסכם בשל אי עמידה במועד, אלא כי זכויותיה של התובעת היו תלויות בעמידה במועדים והתובעת לא עמדה בהן. אין משמעות הדברים כי ההסכם בטל או מבוטל.
32. נטען, שגם נכונות הנתבעים להתקדם עם התובעת במשא ומתן להסכם אינה מלמדת על מחויבות למכור לתובעת (או למישהו אחר) את המקרקעין. גם אילו הייתה נכונה הטענה שהנתבעים יזמו את משלוח טיוטת ההסכם מחודש אפריל 2016, דבר המוכחש, אין בכך ללמד על הסכמת הנתבעים להארכת המועד הקובע במזכר ההבנות ובתוספת למזכר ההבנות, אלא לכל היותר על הסכמה לנהל משא ומתן עם התובעת. העובדה שהצדדים ניהלו משא ומתן לכריתת הסכם מלמדת שמזכר ההבנות לא היה הסכם מחייב למכירת המקרקעין לתובעת.
33. הנתבעים טענו שהמועד החוזי חלף וכי לאחר פקיעתו הם המשיכו לקיים משא ומתן בתום לב ובחנו שוב ושוב אפשרות לעשות עסקה עם התובעת. הדבר לא הסתייע שכן התובעת התעכבה עם אישור התב"ע ובינתיים נוצר אצל הנתבעים שיקול משמעותי של חשיפת מס גדולה. הנתבעים היו מעוניינים לעשות עסקה עם התובעת, וניסו לבחון אלטרנטיבות שונות, כשהאופציה שנבחרה והייתה ריאלית מבחינת הנתבעים, הייתה עמידה בהוראת שעה של חוק מיסוי מקרקעין משנת 2015 לפיה היה צריך לסיים את הבנייה בתוך 42 חודשים. התובעת סירבה לעמוד בתנאי זה ובכך סגרה למעשה את הדלת בפני האפשרות היחידה מבחינת הנתבעים לבצע עסקה. זכותו של בעל מקרקעין שלא להתקשר בהסכם למכירת המקרקעין וזכותו לעשות כן כאשר המס שיחויב בו הוא גבוה לטעמו. זה בפירוש אינו חוסר תום לב במשא ומתן.
34. באשר לסעדים הכספיים, טענו הנתבעים שגם אילו הייתה הפרה של ההסכם על ידי הנתבעים, אין מקום לפסיקת פיצויי קיום מעבר לסך של 300,000 דולר בהתאם לסעיף 13 למזכר ההבנות. כן אין מקום לפסוק פיצוי בגין אובדן רווח כתוצאה מהפסקת המשא ומתן, שכן הנתבעים היו מוכנים להמשיך את המשא ומתן ולכרות הסכם שיכלול תנאי בדבר סיום הבניה בתוך 42 חודשים. בנוגע לטענה לאובדן רווחים בעסקאות חלופיות (פיצויי הסתמכות), התובעת לא הציגה ולו ראשית ראיה להוכחת טענה זו. בהיעדר הוכחה לנזק כלשהו אין לפסוק פיצוי ודינו של סעד זה להידחות. כך יש לדחות גם את הטענות לעשיית עושר ולא במשפט. בכל מקרה הדבר מוגבל לתשלום שכר ראוי בלבד, והתובעת לא תבעה כלל שכר ראוי בכתב התביעה וגם לא הביאה ראיות לעניין זה.