31. במוקד הערעור עומדת סוגיית ההתיישנות ביחס לתביעת הרמת המסך. מספר תכליות עומדות בבסיס מוסד ההתיישנות: (1) מניעת הכבדה יתרה על הנתבע בשל שמירת ראיותיו לאורך זמן; (2) הצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו באופן שיאפשר לו לכלכל את צעדיו מבלי שיהיה עליו להקצות משאבים לשם ניהול תביעות עתידיות הנוגעות לאירועים נושנים; (3) מתן הגנה על אינטרס הציפייה וההסתמכות של הנתבע, אשר נשען על ההנחה כי תובע ש"ישן על זכויותיו" ונמנע מהגשת תביעה במשך תקופה ארוכה, ויתר ומחל על זכותו; (4) מימוש האינטרס הציבורי הבא לידי ביטוי בכך שהמערכת המשפטית תקדיש את זמנה לטיפול בבעיות ההווה ולא תעסוק בבירור סכסוכי עבר נושנים (ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535, 554-553 (2000); ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82, 104-103 (2010); רע"א 5087/10 מדינת ישראל נ' דוננפלד, פסקה 9 [פורסם בנבו] (7.11.2012)). מן העבר השני, ניצב אינטרס התובע למיצוי זכויותיו המהותיות. דיני ההתיישנות מאזנים אפוא בין השיקולים והאינטרסים הנוגדים (רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד סד(1) 215, 246 (2010)).
--- סוף עמוד 16 ---
32. סעיף 6 לחוק ההתיישנות מגדיר את מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות "ביום שבו נולדה עילת התובענה". ככלל, מרוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע "כוח תביעה", היינו אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליו (ע"א 2008/07 לוטן נ' דוד ירמייב ז"ל באמצעות עזבונו, פסקה 46 [פורסם בנבו] (14.2.2011)). עם זאת, לכלל זה מספר חריגים. בין החריגים המשהים את מרוץ ההתיישנות, מצוי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות חריג ה"התיישנות שלא מדעת". מדובר במצב שבו הנתבע טוען שהתביעה נגדו התיישנה, ואילו התובע טוען כי העובדות המגבשות את עילת התביעה לא היו ידועות לו ולכן לא החל מרוץ ההתיישנות. ההנחה היא כי לא ניתן לראות בתובע שלא גילה ולא היה עליו לגלות כי קמה לו עילת תביעה, כמי שוויתר על זכויותיו, ולא ניתן לבוא אליו בטרוניה על כך שיצר ציפיות אצל הנתבע לפיו הוא ויתר על תביעתו. במצב זה, תושעה נקודת הפתיחה של מרוץ ההתיישנות עד למועד שבו התובע גילה או יכול היה לגלות את העובדות המקימות את עילת התביעה (ע"א 8880/13 וינשל נ' מדינת ישראל משרד הביטחון, פסקה 22 [פורסם בנבו] (30.8.2016)).