--- סוף עמוד 19 ---
שפירא נ' עיריית תל אביב [פורסם בנבו] (23.3.2011); עדו לחובסקי דיני חברות: חברה יחידה ואשכול חברות 65 (2014); יוסף גרוס חוק החברות 241 (מהדורה חמישית מורחבת, 2016) (להלן: גרוס). וראו לעניין הרמת מסך ב"אזור הדמדומים" שבין כושר פירעון של חברה לבין חדלות פירעונה: ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ, פ"ד נח(4) 693 (2004); יהודית קורן עקרון האחריות המוגבלת והחברה הפרטית 99 (2017) (להלן: קורן)). הרמת מסך מהווה אפוא נדבך חשוב בדיני חברות ואינה מוגבלת לנסיבות של חדלות פירעון (וראו: דוד האן דיני חדלות פירעון חלק א 182 (מהדורה שניה, 2018)). וכפי שהיטיבה לתאר המלומדת א' חביב-סגל בספרה:
"בדרך כלל, נקשרה הרמת המסך בביטול עקרון האישיות הנפרדת ובהטלת אחריות אישית על בעלי המניות לחובותיה של החברה. אלא שהטלת האחריות האישית על בעלי המניות לחובותיה של החברה מעולם לא היתה השימוש היחיד בדוקטרינה של הרמת המסך. הרמת מסך ההתאגדות אפשרה לבתי-המשפט לסטות מכללי העדיפות החלים בפשיטת־רגל ובפירוקים; להרחיב את חובות הגילוי החלות על חברות מכוח דיני ניירות ערך; להשפיע על תחולתו של חוק הגנת־הדייר; ולעיתים, שימשה הרמת המסך על מנת להתאים את ההכרעה השיפוטית ל'מהות הכלכלית האמיתית' של העסקות הנדונות." (אירית חביב-סגל דיני חברות כרך א' 283-282 (2007) (להלן: חביב-סגל)).
העובדה שבמרבית הפעמים השימוש בדוקטרינת הרמת מסך נעשה כאשר תאגיד נמצא בקשיים כלכליים אכן מתבקשת, אך אינה הכרחית. השיקול המעשי בנקיטת הליך הרמת מסך, רק כאשר תאגיד מתקשה לשאת בחובותיו, אינו מכתיב פרשנות מצמצמת של הנורמה החקיקתית. הוא ודאי אינו מגביל אותו. אדרבה, בחלק נכבד של המקרים, כאשר שיעור החובות נמוך מכדי להצדיק הליכי פירוק של חברה, תיבחר הרמת מסך כצעד חלופי מעשי יותר (חביב-סגל, עמ' 308).
36. שונים הם הדברים בכל הנוגע לסעיף 374 לפקודת החברות, אשר כפי שנקבע בו מפורשות, כוח התביעה שבו קם לתחייה "תוך פירוקה של חברה" (ראו למשל: עניין הראל, פסקה 2 והאסמכתאות שם). בנוסף, בעוד שתביעה לפי סעיף 374 לפקודת החברות מוגשת בשם החברה נגד נושאי משרה בה, ומכאן ברי כי אין לצפות מנושאי משרה שיגישו תביעה נגד נושאי משרה אחרים בחברה וודאי לא נגד עצמם, הרי שתביעה לפי סעיף 6 לחוק החברות היא תביעה של נושי החברה נגד בעלי מניות בה.