21. מקצת מהמשיבות מעלות טענות חדשות בעניינו של ההסדר, למשל הטענה כי אינו חוקי משום ש-LG, שמקום מושבה בקוריאה, כלל לא הייתה מוסמכת להסכים לקבל מסמכים באנגלית בניגוד לאמנת האג ולהוראות הרשות המוסמכת בקוריאה. גם טענות אלו נדחות. ראשית, כללי ההמצאה ושפת ההמצאה הם כללים דיוניים שנועדו להגן על בעל הדין הזר, אך לא ניתן לכפות עליו לקיימם והוא רשאי לוותר עליהם. כך, למשל, אם הגורמים המקצועיים הרלוונטיים ב-LG דוברי אנגלית, היא רשאית לבקש כי המסמכים יתורגמו לאנגלית ולא לקוריאנית, והמשיבות האחרות אינן יכולות לחייבה אחרת. כך גם בהסכמים בינלאומיים, בהם רשאים הצדדים להסכים מראש על ברירת דין, מקום הדיון וגם על שפת התרגום. בעל דין זר רשאי אפוא לדבוק בכללי ההמצאה והשפה שנועדו להגן עליו (כפי שעשו המשיבות), אך הוא רשאי גם להגיע להסכמות דיוניות אחרות (כפי שעשתה LG). שנית, למשיבות אין כל מעמד לטעון בנוגע לתוקף הסדר דיוני בין LG והמבקשים שכן אינן צד להסכם זה. הן יכלו, כמובן, לטעון לגבי לגיטימיות ההסכם והשפעתו עליהן, אך טענות אלו נדחו. ושלישית, קבלת טענות מסוג זה שתכליתן בטלות ההסדר הדיוני ועצם ההמצאה ל-LG סותרת את ההחלטות עד כה
--- סוף עמוד 6 ---
ומובילה לתוצאה לא סבירה שמבטלת, למעשה, את החלטת בית המשפט העליון כי מדובר בהמצאה כדין.
מתקיים התנאי הראשון ונמצא כי יש בידי המבקשים תביעה ראויה לטיעון בנוגע לעילת ההמצאה שבתקנה 500(10).
עילת תביעה רצינית שיש לדון בה
22. בשורת החלטות נפסק כי שאלת תחולתו של חוק התחרות הכלכלית, על הסדר כובל שנערך בין חברות זרות מחוץ לישראל, היא שאלה נכבדה, בעלת פנים לכאן ולכאן, שטרם הוכרעה בישראל, ויש לבררה במהלך הדיון בבקשת האישור לגופה, ולא בשלב מקדמי יותר כמו בקשת סילוק על הסף (עניין אשל), גילוי מסמכים (עניין רלפי), והיתר המצאה (עניין זילברברג, בעניין הצלחה, ורע"א 1152/20 בעניין משיבה 2. בעניין רלפי אף הובאה עמדת היועץ המשפטי לממשלה, שסבור כי בעידן של כלכלה גלובלית יש צורך הכרחי להגן באופן אפקטיבי על השוק מפני פגיעה בתחרות כתוצאה ממעשים שנעשים מחוץ לגבולות המדינה, ולכן יש לפרש את חוק התחרות הכלכלית כחל גם על מעשים שנעשו מחוץ לישראל, ברוח דוקטרינת ההשפעות ובהתאם לתנאיה. ברי כי עצם הטענות שבתובענה מגלות עילת תביעה משפטית רצינית שיש לדון בה.
23. המשיבות טוענות כי המבקשים לא הניחו תשתית ראייתית לקיומה של עילת תביעה שכזו. טענתן נדחית. דומה כי גם כאן די בכך שנקבע כי קיימת תשתית ראייתית בעניינה של משיבה 2 כדי שהדברים יחולו במישרין על שותפותיה הנטענות לקרטל. עם זאת, אתייחס לטענה בקצרה. כאמור לעיל, שלב הדיון בהיתר ההמצאה מחוץ לתחום הוא שלב מקדמי, ונטל ההוכחה המוטל על התובע נמוך מזה הדרוש להוכחת התביעה במהלך המשפט ואפילו מזה המוטל עליו בשלב הדיון בבקשת האישור – שהוא שלב מקדמי בעצמו. במקרה הנוכחי הונחה תשתית ראייתית מספקת לשלב הנוכחי, בכלל זה הסדר טיעון שעשתה חברת סמסונג (משיבה 5), ב-2011, עם הרשויות בארה"ב, במסגרתו הודתה בקרטל הנטען U.S. V. SAMSUNG, Case No. CR 11-0162 (WHA) (ההחלטה ופרוטוקול עסקת הטיעון צורפו לבקשת האישור); החלטת הנציבות האירופית בעניין הקרטל (שם התייחסו למסכי מחשב ומסכי טלוויזיה כשני קרטלים נפרדים), במסגרתה הושתו על המשיבות קנסות כבדים (Case AT.39437 – TV and computer monitor tubes ההחלטה צורפה כנספח 2 לבקשת הביטול של המשיבה 6 ותקצירי ההחלטות צורפו כנספים 14 ו-15 לבקשת האישור); שורת הסדרי פשרה בתובענות ייצוגיות בחו"ל (חלקם נגד נפגעים ישירים, אך עילת התביעה היא הקרטל הנטען); והחלטות שאישרו תובענות ייצוגיות בעילת הקרטל (In re : Cathode Ray Tube (CRT) Antitrust Litig., No. 1917, 2013 U.S. Dist. LEXIS 137945, at 69-70 (N.D. Cal. June 20, 2013).). המשיבות טוענות כי הראיות אינן קבילות, וכי בהסדרי הפשרה צויין במפורש כי אינם מהווים הודאה. אין צורך להכריע, בשלב זה, בטענות אלו ובקבילותם של המסמכים, שכן, כאמור, נטל הראיה בשלב היתר ההמצאה הוא נטל מופחת, וניתן להסתמך בו על ראיות שטרם נקבעה קבילותן (השוו עניין רלפי, פסקה 15).