מתקיימים אפוא כל התנאים להיתר המצאה מחוץ לתחום.
התיישנות ושיהוי
26. המשיבות טוענות כי התביעה התיישנה, ולחילופין כי יש לדחות את התובענה כולה ולכל הפחות לבטל את היתר ההמצאה בשל שיהוי רב והתנהלות המבקשים. בעניין זה מפנות גם לפסק דינו של כב' השופט ר' אמיר מ-9/3/2021 בו נמחקה התובענה נגד משיבה 9 בשל שיהוי בהמצאתה והחלטתו הנוספת מ-21/3/2021 באותו עניין.
--- סוף עמוד 8 ---
27. אשר לטענת ההתיישנות, זו כבר הוכרעה בעניינה של משיבה 2, וגם כאן ההכרעה מחייבת. לגוף הדברים – התביעה הוגשה ב-5/11/2014. הקרטל הנטען החל אמנם ב-1995 אך קיומו נחשף לציבור בעקבות חקירת הרשויות באירופה ובארה"ב רק ב-5/11/2007, בדיוק שבע שנים לפני הגשת התביעה. טענת המבקשים כי לפני מועד זה לא ניתן היה לדעת על קיומו סבירה, שכן תושב ישראל מהשורה יתקשה מאוד לדעת על קיומו של הסדר כובל בנוגע לרכיב פלוני במסכים. בנסיבות אלו חלים סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 המשהים את תקופת ההתיישנות עד מועד הגילוי. המבקשים מפנים גם לתשובות חלק מהמשיבות מהן עולה כי הקרטל נמשך עד 25/11/2007 (בכתב התביעה נטען 8/11/2007), וכי מאחר ומדובר בעוולה התביעה כלל לא התיישנה. מדובר בטענה עובדתית, שלא ניתן להכריע בה בשלב היתר ההמצאה ודי בה כדי לקבוע כי אין לבטל את היתר ההמצאה מחמת התיישנות (לסוגיית התיישנות שלא מדעת ועוולה נמשכת ראו לאחרונה רע"א 6614/19 מ"י נ' ג'הסי (30/6/2021).
28. המשיבות טוענות כי מועד ההתיישנות נקבע לפי מועד הגשת הבקשה להיתר המצאה, שהוגשה מספר ימים לאחר התביעה. בעניין זה אצטרף לדברי חברתי השופטת מ' בן ארי בעניינה של משיבה 2 המוסכמים במלואם: "צודקים המבקשים בטענתם כי בחינת טענת ההתיישנות נעשית על בסיס מועד הגשת התביעה ולא לפי מועד ההמצאה לנתבע (ע"א 169/65 רשות הפיתוח נ' ירקוני, פ"ד יט (2) 595, 598 (1965). הדבר נכון גם ביחס לנתבע השוהה בחו"ל (המ' (עליון) 95/74 עמליה חברה לספנות בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כח (2) 108 (1974)). לפיכך, אם כתב התביעה הוגש לבית המשפט בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, אין לקבל טענת התיישנות המבוססת על מועד ההמצאה". הדברים יאומצו לענייננו, ורק אוסיף ואזכיר כי ממילא טענת המבקשים היא שהקרטל הסתיים, כאמור, ב-25/11/2007.
29. נותרה אפוא טענת השיהוי, נוכח חלוף הזמן מחשיפת הקרטל ועד הגשת התביעה ומהזמן שחלף מהגשת התביעה ועד להמצאה. המשיבות טוענות כי חלוף הזמן גרם להם נזקים לא מבוטלים, בין השאר משום שעובדים רבים כבר עזבו עבודתם, יצאו לגמלאות ואף הלכו לבית עולמם. קיים הבדל בין שתי התקופות אליהן מפנות המשיבות. אשר לתקופה שקדמה להגשת התביעה, בתי המשפט נטו שלא לקבל טענת שיהוי מקום בו לא חלפה תקופת ההתיישנות למעט נסיבות חריגות שנמנו בדין (ע"א 3602/97 נציבות מ"ה נ' שחר, פ"ד נו(2) 297; ע"א 6805/99 תלמוד תורה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פ"ד נז (5) 433 (2003); טל חבקין, התיישנות (מהדורה שניה 2021) עמ' 13-12). נסיבות אלו אינן מתקיימות בענייננו, הן משום שלא הוכח כי המבקשים יצרו מצג של ויתור או מחילה על עילת התביעה, והן משום שיש קושי ניכר לקבל את טענת המשיבות לשינוי מצב לרעה, שעה שההליכים הפליליים, המנהליים, והאזרחיים בנושא ההסדר הכובל נמשכו כל השנים ברחבי העולם, וחזקה כי המשיבות נערכו להם. מכל מקום, מדובר בסוגיות עובדתיות, ששלב ההמצאה אינו השלב הנכון לדון בהן.